חמישי בערב, מחוץ להיכל מנורה, הצבע הצהוב משתלט על הרחוב.
נחיל אוהדים שם פעמיו לתוך ההיכל ומתפזר בין שעריו, כל אחד לפי ממונו ומעמדו.
מי שהפרוטה מצויה בכיסו מתיישב למטה, קרוב למגרש, לשחקנים ולמעודדות. השאר מטפסים במעלה המדרגות ליציעים העליונים, שם יקבלו מנה הגונה של פורקן לפני הסופ"ש.
ההצגה עומדת להתחיל. כולם מתרגשים. הקהל על הרגליים., ההיכל מלא מפה לפה.
עוד רגע מציגים את השחקנים ויאללה – מלחמה. אה רגע, עוד כמה דקות לחסויות ויוצאים לדרך.
השריקה לתחילת המשחק מגיעה והשחקנים מסתערים על הכדור. משחק מהיר ותזזיתי כך נראה, אך את העין מסיחים ללא הרף שלטי החסויות שמציצים מכל מעבר ומתחלפים כל מספר שניות. המסכים משדרים את המשחק ובין לבין פרסומת לחטיף ומכונית חדשה.
מכבי 'פוקס' תל אביב התחילו טוב ומובילים בכמה נקודות. לפתע שריקה, "פסק זמן טלוויזיה", כולם עוצרים, אין ברירה, בשידור החי יש פרסומות. בינתיים, בהיכל ששינה שמו להיכל 'מנורה מבטחים' (אחרי שחברת 'נוקיה' פשטה רגל ואחרי שאליהו גולומב, מפקד ההגנה, הפסיק לתת חסות לעיריית תל אביב) אוהד של מכבי נקרא לפרקט לנסות לקלוע מאזור השלוש. אם ייקלע, יזכה במזרון נוחות מפנק מתנת חברת 'עמינח', יצרנית המזרונים הטובה במדינה.
המשחק מתחדש, עוד כמה קליעות, כמה פספוסים, עברות ופסק זמן נוסף. הפעם המעודדות של מכבי וקמע בתחפושת כלב עולים לפרקט לעשות שמח. ברקע, הקרוז מזמין את האוהדים לחנות הרשמית של מכבי שממוקמת בקומה התחתונה. הנחה של עשרה אחוז, רק היום.
הקמע בתחפושת כלב יורה ברובה אוויר חולצות לאוהדים הנלהבים שיושבים ביציעים העליונים. כולם שמחים ומריעים, לחם ושעשועים, יאללה מכבי!!!
מכבי חוזרים לעוד כמה דקות משחק, בהן ינסו למכור לנו עוד כמה מוצרים שאנו לא צריכים, אולי מינוי לעונה הבאה, מזרון קפיצים או ביטוח. מה שבטוח הוא שמשחק הכדורסל שזכור לי בנוסטלגיה משנות השמונים, עוד בימים שהיה ערוץ אחד והיינו מתכנסים כל המשפחה ביום חמישי בערב לעודד את הצהובים, עם כוכבים כמו מיקי ברקוביץ', מוטי ארואסטי ודורון ג'מצ'י , הפך גם הוא להיות ממוסחר, גלובאלי ולא מעניין.
הכפר הגלובלי הגיע גם לספורט. קבוצה עם כסף קונה שחקנים טובים מכל העולם, בלי זיקה למדינה ולקבוצה, מה שהופך את המשחק למשעמם וצפוי.
במשחק ממוצע יש יותר דקות פרסום מדקות משחק. הגענו עד לכדי אבסורד של לעצור משחק חי בשביל לשדר מקבץ פרסומות בטלוויזיה ושינוי שם ההיכל הציבורי של העיריה על שמו של מי שמשלם יותר כסף.
גיבורי התרבות כיום הם בעלי הממון. בעלי ממון אשר על שמם נקראים בתי חולים, מגרשי ספורט ורחובות בארץ וזה לא משנה שאת מיטב כספם עשו מעושק המדינה והריסתה, בניגוד לשמות המקוריים שעל שמם נקראו אותם מוסדות. אנשים שבנו והקריבו עצמם למען אותה מדינה.
הערכים אבדו, הקבוצה הלאומית החביבה הפכה מנוכרת וזרה ורק בעלי הממון מחייכים בהנאה וממשיכים למלא את כיסיהם התפוחים גם כך. האוהדים בולעים את הפיתיונות וקופצים לתפוס חולצת טריקו צהובה שהכלב זורק להם ליציע. חולצה שעלות יצורה בסין הוא דולר בודד, אבל בחנות הרשמית עולה שישים שקלים אחרי עשרה אחוז הנחה.
שלטי הפרסומות ממשיכים ללא הפסק, לפחות הם לא עוצרים כל 5 דקות לחסויות.
שריקת הסיום מגיעה, הקבוצה הצהובה הפסידה. כולם נוהרים החוצה דרך דוכני המזון המהיר והמזכרות, מחר בבוקר יהיה כאן פסטיגל והמסחור היום הוא רק החימום למשחק האמיתי.