המבט שלה אמר הכל
אני לא באמת מאמינה לתירוץ העלוב שלך!
אתה חושב שנולדתי אתמול? שאני חדשה פה?
כבר ראיתי הכל, אתה חושב שאתה יכול לערבב אותי ככה?
מילא הנורופן שנתת לילד לפני שבוע כשהיה לו חום וחשבת שלא נרגיש. הרי שש שעות מאוחר יותר, בדיוק שלא היה מבייש קצין גרמני, החום זינק, טריק ידוע.
אבל להביא את הילד עם חיתול מפוצץ בקקי ולהגיד שכנראה עשה בדרך, זה כבר תחתית המדרגה.
העיניים שלה שידרו אליי את המשפטים האלו, מתוך החיוך המלאכותי ושיחת החולין הקצרה שניהלה איתי על הרגלי השינה של העולל והאהבה הגדולה שלו למרק עוף טחון.
אבל יש לי נסיבות מקלות, באמת, זה לא בכוונה, זה פשוט הבוקר שהיה לי היום
6:45 יום ראשון, השעון מעורר מצלצל, איך זה יכול להיות שהבוקר כבר הגיע רק לפני רגע חגגנו את חג חמישי כשכל הסופשבוע עוד לפנינו.
מתחיל את הרוטינה: צריך לקום להתלבש, להעיר את הילדים, הבינוני שוב לא רוצה ללכת לבית ספר
מטבח הקייטרינג נפתח: חיתוך ירקות, מלפפון לגדול ושלא ייגע בעגבנייה, לבינוני פלפל אדום ושרי ובלי מלפפון, לקטן מלפפון חתוך לקוביות ועגבנייה לרבעים. הפשרת הלחמניות במיקרו, שוקולד לגדול, חומוס ופסטרמה לבינוני.
"אתם קמים כבר? מה קורה?"
"קדימה, לצחצח שיניים",
"לא סנדלים!!! תנעל נעליים יש לך ספורט היום".
"מה זאת אומרת אתה לא מוצא את מחברת מדעים? מאיפה אני אביא לך עכשיו מחברת?"
בקבוק מטרנה לקטן, להחליף חיתול, להלביש
"לא יודע איפה שמת את המפתח, תבדוק בתיק"
"יאללה, אתם מוכנים?"
"תסגרו את הטלוויזיה עכשיו, אין זמן!!!"
"מי רוצה קורנפלקס?"
"תמלאו את הבקבוקים שלכם במים"
"עוד 5 דק' יוצאים"
"תכבו את הטלוויזיה, הולכים"
"קדימה תיקים על הגב ולאוטו, עוד 10 דקות צילצול"
אני בצד הזה, לא אני כאן, אתה ישבת שם אתמול…
תכנסו כבר, מה זה משנה מי יושב איפה, זאת נסיעה של 5 דק'.
ואז בעת חגירת הילד במושב הבטיחות פתאום בקצה האף עולה ניחוח עמום, קצת לא נעים, כזה שלא משתמע לשתי פנים.
מה קקי עכשיו?
מה עושים? האם להחזיר את כולם חזרה הביתה ולהחליף חיתול לקטן?
מה שיגרום לגדולים להתמגנט שוב למסכים בבית וידרוש לאחר מכן פעולה ארוכה של ניתוק כולל מעבר בשימור לקוחות והבטחות לפיצוי לשנה הקרובה.
ואם נחזור עכשיו הם גם יאחרו לבית ספר, מה שכנראה ייפלט לאחד מהם בארוחת הערב, מה שיוביל לרישום בפנקס של האישה ולעוד רישום פלילי בתיק האישי שלי.
"איףף, יש ריח מסריח" הסגיר הבינוני את המצב כשישבנו כולנו באוטו
"מי עשה פוק?" שאלתי בקול מצחיק, מילה שתמיד גוררת צחוק מצד הילדים וכך ניתן להסיח את דעתם ולשנות נושא עד שנגיע לבית ספר.
אז מסרתי את העולל לסייעת ומיהרתי לרכב בברכת ש "יהיה יום טוב ותודה רבה",
נכנסתי לרכב והם ישבו שם מאחור, מהם כבר לא אפטר היום- ייסורי המצפון.