רקע:
מאז שאלון ועומר קטנים יש לנו טקס יומי של סיפור לפני השינה בו אני מספר להם סיפור מספר ילדים ולאחר מכן מגיע הרגע בו הם מבקשים: "סיפור בחושך", זהו טקס שבו מכבים את האור, אני שוכב לידם במיטה ולוקח אותם על כנפי הדמיון בסיפורי הרפתקאות פרי דמיוני.
הדמויות קבועות, אך העלילה משתנה לפי אירועי היום או חוויות מיוחדות ולעיתים אף לימודיות, הסיפורים לעיתים מצחיקים, לעיתים מפחידים או מותחים אך תמיד משאירים טעם של עוד.
הילדים מאוד אוהבים את הסיפורים וזוכרים אותם לפרטי פרטים, כאשר חברים באים לישון אצל ילדיי הם מתעקשים שאספר גם להם את הסיפורים והם פורסים את הרקע לדמויות ומדקלמים את המוטיבים החוזרים מהעלילה.
הסיפור נולד מסיפור קצר שסיפרתי לילדיי על חיפוש האוצר העתיק במצרים ולאחר מכן לא פסקו השאלות על מצרים, הר סיני, סלע משה ועוד.
החלטתי להעלות את הסיפור על הכתב, כמובן שהוספתי פרטים נוספים והעמקתי את העלילה, התוצר הינו הספר שמובא לפניכם.

תקציר הספר:
בעת חופשת הפסח, תומר בר נוי, תלמיד כיתה ז בחטיבה מוצא בילקוטו דף מוזר שבהמשך מתגלה כי זהו כתב סתרים פרעוני עתיק שמוביל לאוצר המלך פרעה השלישי וסוד החניטה.
לניסיון פענוח כתב הסתרים מצטרפים לעזרתו של תומר אביעד, חברו הטוב ביותר, יעל הילדה מהכיתה שבה הוא מאוהב ויהלי אהוד הבנות.
אך מסתבר שמישהו נוסף מעוניין בכתב הסתרים ויודע שכתב הסתרים נמצא אצל תומר בר נוי.
לאחר פגישה עם מומחה בתרבות המצרית נחטפים הילדים ומפת האוצר נלקחת מהם, לאחר שהם מצליחים לברוח הילדים יחד עם אביו של תומר, מדריך טיולים מנוסה, יוצאים לסיני להציל את המומחה לתרבות מצרים שנחטף על ידי הבריונים ולמצוא את האוצר האבוד.
בדרך הילדים עוברים חוויות מטלטלות, מפגינים אומץ רב ומופתעים מהתגליות החדשות עד לפתרון התעלומה ומציאת האוצר.

קריאה מהנה!!!

בעקבות מפת האוצר המצרי / אמיר עידו

פתח דבר
המכונית השחורה המפוארת סטתה מהכביש המהיר ועלתה על כביש עפר. אחרי כמה מטרים של נסיעה איטית בדרך העפר המשובשת היא נעצרה מתחת לגשר ישן ליד מכונית לבנה, ישנה וחבוטה.
הנהג של המכונית המפוארת פתח את הדלת מבלי לכבות את המנוע. צפצוף אזהרה שמתריע על כך שהרכב עדיין מונע נשמע מתוך הרכב.
"טוב שלא באת ברכב יותר בולט" אמר האדם שחיכה כבר במקום בחצי חיוך.
"מה העניין?" שאל בעל הרכב המפואר, מדוע רצית שאגיע למקום הזה ומה כל החשאיות?
"יש לי מידע מעניין" אמר האדם השני, "זה בקשר למפת האוצר של המלך פרעה."

 חלק א- חופשת הפסח

פרק 1- יוצאים לחופשה
אביעד הסתכל על השעון: 13:59, יאללה עוד דקה צלצול ויוצאים לחופשת פסח. הוא הסתכל עלי וסימן לי עם האצבע דקה אחת. אני הסתכלתי על יעל, היא הייתה עסוקה ברישום כל המטלות שהמורה נתנה לחופש: חוברת מתמטיקה עד עמוד 60, יומן קריאה לשני ספרים. אוף, למי יש כוח לכל השיעורים האלה חשבתי ואז נשמע הצלצול. כל הילדים קמו בבת אחת, המורה ניסתה להגיד שהיא לא סיימה, אבל היה כזה רעש כך שאף אחד לא שמע אותה, כולם כבר רצו החוצה.
הכנסתי את המחברת לתיק וקמתי ללכת כשלפתע משהו בתוך התיק תפס את מבטי, זה היה מין דף מוזר שלא ראיתי בתיק לפני כן. הכנסתי את היד פנימה לתוך התיק ונגעתי בדף. הדף היה דק וסיבי עם מרקם מחוספס. על גבי הדף היו מצוירות צורות משונות וצבעוניות. משכתי את הדף החוצה כאשר שמעתי "נו!!!", הרמתי את הראש וראיתי את אביעד ויעל עומדים מעלי. "אתה מתכוון להישאר כאן כל החופש או שאתה בא כבר?" שאל אביעד. "אני בא", אמרתי, דחפתי את הדף חזרה לתיק, סגרתי את התיק ויצאנו מהכיתה.
בחוץ פגשנו את עלמה ועודד, "אנחנו הולכים לקניון", הם אמרו, "אתם באים? כולם יהיו שם". יעל מיד אמרה להם כן. "אני צריך לחזור הביתה" אמרתי, נזכרתי שהבטחתי לאמא לשמור על אורי, אחי הקטן.
"אביעד, רוצה לבוא אליי?" שאלתי.
"יאללה, בוא נלך להמשיך את הטורניר ב XBOX " אמר אביעד, "אני אקרע לך את הצורה" הוא צחק. "ממש, בינתיים אתה רק מפסיד" אמרתי לו והסתכלתי על יעל לראות שהיא שומעת.
יעל התרחקה עם עלמה ועודד לכיוון הקניון, אני ואביעד הלכנו לכיוון הבית שלי.
בדרך אביעד סיפר לי על התוכניות שלו לחופש, אבל אני הפלגתי במחשבות על יעל ולא ממש הקשבתי לו, בסוף הוא שאל "נו, אז מה אתה אומר?" אמרתי לו "מעולה, רעיון מצוין." אביעד היה שבע רצון מהתשובה, כנראה שהוא היה צריך רק מישהו שיאשר לו את התוכניות.
הגענו אליי הביתה, עלינו במעלית לקומה השביעית. פתחתי את הדלת וברגע שנכנסנו אימא לקחה את התיק שלה ואמרה "שלום אביעד, מה שלומך?" מבלי לחכות לתשובה, נתנה לי נשיקה חטופה יצאה וסגרה את הדלת.
אורי ישב בסלון וראה טלוויזיה, לפני יומיים חגגנו לו יום הולדת 8 ובבית היו עדיין תלויים בלונים וקישוטים.
אביעד ואני השתלטנו לו על הטלוויזיה והדלקנו את ה XBOX. אורי הראה סימני כעס, אבל אחרי שהבטחנו לו שנשתף גם אותו ואביעד נתן לו קלף של סופרגול שהיה זרוק לו בתיק הוא הסכים.
ב- 18:00 בערב אבא חזר מהעבודה, "מה נשמע ילדים?" הוא שאל כשנכנס "מה שלומך אביעד?"
"הכול בסדר" אביעד ענה בזמן שבעטתי מסובבת והבקעתי את שער הניצחון במשחק.
"יאללה, אני צריך ללכת " אמר אביעד וכבר לקח את התיק שלו ביד, ליוויתי אותו לדלת בזמן שאורי חטף את השלט והתחיל לשחק, סוף סוף הגיע תורו.
אבא שאל אותי ואת אורי איך היה היום בבית ספר ואם אנחנו מוכנים לחופשת פסח? תוך זמזום השיר 'אחד מי יודע'. "אכלתם כבר ארוחת ערב?" שאל אבא, "לא", ענינו שנינו ביחד. "טוב, אני אכין פסטה" אמר אבא, "אורי תביא לי עגבניות מהמקרר , תומר תמלא סיר במים".
תמיד שאבא אומר אני אכין, יוצא שאורי ואני עושים הכל והוא רק נותן הוראות, מעצבן.
"אורי, תחתוך את העגבניות לרבעים, תומר תוסיף קצת מלח ושמן זית לסיר אחרי שאתה ממלא במים". כך, הכנו לנו ארוחת ערב כשברקע הוראות מאבא מה לעשות: "תומר תערבב את המים ותחכה שירתחו, אורי תוציא את הגרעינים מהעגבניות זה עושה טעם חמוץ לפסטה".
ברגע שהתיישבנו לאכול הדלת נפתחה ואימא נכנסה הביתה. "שלום לכולם, או, איזה ריח טוב " היא אמרה. אבא אמר, "כן, הכנתי פסטה, בואי שבי תאכלי גם". אורי ואני החלפנו מבטים עצבניים בינינו, אימא התיישבה והחלה לספר.
"הייתי היום בפגישה במוזיאון עם דוביק, לגבי התערוכה על תרבות מצרים שהוא מארגן לקראת הפסח. דוביק הוא מומחה מספר אחד בעולם בתרבות המצרית, הוא חוקר את התרבות המצרית כבר שנים והוא בעל שם עולמי".
"זה אותו דוביק שפגשנו שלשום כשהלכתי איתך למוזיאון?" שאלתי את אימא.
"כן זה הוא" אימא ענתה.
"אז נפגשתי איתו גם היום לגבי התערוכה, הצעתי לו לשלב בתערוכה את צילומי הנוף המקראי שלי, אם הצילומים שלי יופיעו בתערוכה אזכה לחשיפה בינלאומית ולפרסום רחב, זה יכול מאוד לקדם אותי כאומנית מהשורה הראשונה. אתם זוכרים שסיפרתי לכם על התערוכה במוזיאון, נכון?"
כולנו הנהנו עם הראש, איך אפשר לשכוח, אימא מדברת על התערוכה הזאת כבר כמה חודשים ומתכונת אליה במרץ.
"בזמן הפגישה עם דוביק הרגשתי שמשהו לא בסדר" אמרה אמא. "אנשי ביטחון רבים הסתובבו במוזיאון לחוצים ודיברו במכשירי הקשר בקול רם, שוטר אחד אפילו נכנס לחדר ושאל את דוביק מספר שאלות".
"דוביק היה נסער ולא מרוכז כל הפגישה, כל כמה שניות הוא בדק את הטלפון שלו, כתב משהו בווטסאפ ותופף עם אצבעותיו על השולחן. כששאלתי אותו אם קרה משהו ואם הוא מעדיף שאבוא בפעם אחרת, הוא חייך ואמר שלא ושהוא מצטער. הוא הסביר שכנראה נגנב פריט מסוים מאוסף נדיר שהגיע ממצרים לפני יומיים.
הוא המשיך ואמר שאם יתברר שהפריט אכן נגנב זו תהיה תקרית דיפלומטית חמורה עם ממשלת מצרים מכיוון שזה אוסף אישי של הנשיא ואנחנו התחייבנו לשמור עליו מכל משמר.
כעבור דקה דוביק קיבל הודעה בטלפון, ראיתי איך פניו מחווירות, הוא שאל אם אוכל לתת לו פרטיות למספר דקות? השארתי את חפציי בחדר ויצאתי למסדרון, ראיתי שהמאבטחים של המוזיאון מפנים את כל אורחי המוזיאון החוצה ושוטרים מרכזים את כל עובדי המוזיאון בחדר הישיבות.
דוביק בינתיים סיים את השיחה, יצא לעברי למסדרון ואמר לי שהמזכירה שלו תקבע איתי פגישה במועד אחר. הוא מלמל חצי התנצלות וכבר היה בשיחת טלפון אחרת ומיהר לעבר חדר הישיבות.
נכנסתי למשרד של דוביק לאסוף את חפציי, לקחתי לגימה אחרונה מהמים שהוגשו לי מבעוד מועד, לקחתי את התיק שלי ויצאתי ממשרדו."
אמא המשיכה לספר: "בחוץ הייתה המולה רבה, עשרות אנשי בטחון הכיוונים התרוצצו בכל מקום, עוד שוטרים הגיעו למוזיאון וביקשו מכל אורחי המוזיאון לעזוב מיידית. בשער היציאה מהמוזיאון הציבו גלאי מתכות דרכו התבקשו האורחים לעבור ובנוסף לכך שני שוטרים עמדו בשער וערכו בדיקה קפדנית בתיקיהם ובחפציהם של כל האורחים שיצאו. שוטר נוסף שעמד בשער ערך רשימה של שמות ומספרי הטלפון של כל אורחי המוזיאון שיצאו החוצה."
"גם את התיק שלך בדקו?" שאל אורי את אימא.
"כשאני יצאתי מהמוזיאון עברתי בדיקה בגלאי מתכות. בגלל שצפצפתי התבקשתי להוריד את הטבעות, השעון והחגורה שלי, למורת רוחם של כל אורחי המוזיאון שהמתינו אחרי בתור, אך כאשר השוטר ראה את תג האורח שהיה תלוי על חולצתי הוא העביר אותי הלאה ללא בדיקה."
"מעניין מה נגנב שם ואיך זה נגנב" אמרתי, "אם זה אוסף נדיר של הנשיא זה בטח משהו יקר, מעניין איך זה נעלם". "מוזר, לא אמרו על זה כלום בחדשות", אמר אבא.
"אני רק מקווה שזה לא יפגע בתערוכה" אימא אמרה, "התכוננתי וציפיתי לה כל כך הרבה זמן"
אבא אמר, "כנראה כבר מצאו את מה שנגנב אם לא הזכירו את זה בחדשות. אם זה היה כל כך חשוב, בטח היו מדברים על זה כל היום". "נקווה" אמרה אימא.
"איך היה אצלך בעבודה?" אימא שאלה את אבא.
אבא סיפר על הטיול שהוא מארגן לקבוצה חדשה של תיירים ועל סוכן הנסיעות שהתקשר אליו היום וביקש ממנו לתכנן מסלול של שלושה ימים למקומות המיוחדים ביותר בישראל.
אורי צעק מיד "תיקח אותם לאילת", אימא ואבא צחקו שניהם. מאז שאורי היה באילת בסוכות הוא לא מפסיק לדבר ולחשוב על אילת.
"ים המלח, הכותל המערבי, מכתש רמון" אמרתי, אלה מקומות מיוחדים שיש רק בארץ.
"נכון תומר", אבא אמר "אבל יש עוד כל כך הרבה מקומות מיוחדים, איך נספיק הכל בשלושה ימים?"
"אולי תשאל אותם איזה סגנון הם רוצים", אימא אמרה, "ככה תוכל להתמקד יותר".
"אם הם רוצים טיול היסטורי אז תוכל לקחת אותם לעכו, למצדה או לקיסריה ואם מקומות קדושים אז לירושלים ולטבריה ואם בכלל טבע ונופים אז לרמת הגולן ולנחלים בצפון, תלוי מה הסגנון שלהם" "רעיון טוב" אמר אבא, "מחר אתקשר לסוכן נסיעות לברר איתו".
סיימנו לאכול, כל אחד לקח את הצלחת שלו לכיור והלך לעיסוקיו.
אורי הלך לטלוויזיה, אימא לקחה את תיק העבודות שלה שאיתו הלכה היום למוזיאון לחדר עבודה, אבא נשאר לסדר ואני הלכתי לחדר שלי.
הטלפון שלי צלצל , זאת הייתה יעל: "הי תומר, קבענו כמה חברים ללכת מחר לפיצה בקניון,
אתה יודע לפני שאסור יהיה לאכול חמץ, רוצה לבוא?"
הייתי בהלם, יעל התקשרה להזמין אותי!!!
גמגמתי ועניתי מין 'כן' כזה שנתקע לי בגרון ונשמע כמו צווחה של קיפוד במצוקה. הרגשתי איך אני מאדים ואיך גלי חום שורפים לי את הפנים.
יעל אמרה "סבבה".
עניתי "סבבה" וסגרתי את הטלפון.
שנייה אחרי נזכרתי שלא שאלתי את יעל באיזה שעה להגיע לקניון.
איזה מטומטם אתה תומר, אמרתי לעצמי בלב. מה אני אעשה עכשיו? אוף, אני כזה דביל.
אחרי כמה דקות שבהן המשכתי לקלל את עצמי שלחתי ליעל הודעה: "באיזה שעה מחר?"
יעל ענתה מיד : "בשעה 17:00, תגיד גם לאביעד אם אתה רוצה".
נשכבתי על המיטה עם חיוך טיפשי מרוח על הפנים, מזל שאף אחד לא רואה אותי, חשבתי לעצמי. הרגשתי את הלב שלי דופק כמו כדור באליפות פינג פונג של סינים.

1.2. המפגש הראשון עם יעל
את יעל ראיתי פעם ראשונה ביום הראשון ללימודים בחטיבת ביניים. היינו צריכים להסתדר לפי סדר ימי ההולדת בשעה הראשונה, מין משחק גיבוש כזה שעושים תמיד במקומות חדשים.
יעל עמדה לפני, היא גדולה ממני ביום. אני נולדתי ב- 27/1 והיא ב-26/1 שנינו מזל דלי.
אמרתי לה "הי, אני תומר" והיא ענתה "יעל".
שאלתי אותה "באיזה בית ספר יסודי למדת?" והיא ענתה "גולדה".
אמרתי "אני מיגאל אלון" למרות שלא נראה שהיא התעניינה כל כך.
אחרי זה היה צריך להתחלק לזוגות, מיד חיפשתי אותה עם המבט, אבל אז פתאום חטפתי אגרוף בכתף שהקפיץ אותי, זה היה אביעד, "יאללה בוא כבר" הוא אמר ונעמד מולי.
הצטערתי קצת שלא ראיתי את יעל לפני שאביעד הגיע. ראיתי שיעל נעמדה מול יהלי, אוף חשבתי, עכשיו אין לי סיכוי איתה בכלל.
יהלי היה איתי בבית ספר שנה שעברה והוא היה הספורטאי הכי טוב בכיתה. כל הבנות תמיד היו סביבו, מעודדות אותו במשחקים ורוצות להיות חברות שלו.
ראיתי שהוא מחייך את החיוך המעצבן שלו אל יעל ושהיא קצת מסמיקה ומחייכת אליו בחזרה.
התעצבנתי על אביעד, למרות שהוא לא היה אשם ובכלל לא ידע מה אני רוצה ממנו. תירצתי את זה באגרופים שהוא נותן ושמתי יד על הכתף כאילו כואב לי.
משחקי הגיבוש המשיכו. יעל ויהלי היו זוג בכולם, ראיתי שהם מצחקקים להם ביחד ומתלחששים.
הסתכלתי על אביעד שעשה מבט של 'מתי זה נגמר' ורציתי כבר לעוף מהכיתה.
"משחק אחרון", אמרה המורה, "עכשיו כל אחד יספר לכיתה, אם הוא היה בעל חיים איזו חיה הוא היה".
מאיה התחילה ואמרה "חתולה, כי אני מפונקת ואוהבת להתכרבל בחורף".
בר אמר בלחש "ומייללת" וכולם צחקו.
אני שקעתי במחשבות וחשבתי על יעל, על איזו חיה מתאימה לה.
פתאום הרמתי את הראש, ראיתי שכל העיניים מופנות אלי והמורה אמרה שוב "תומר, מה איתך?
איזו חיה הכי מתאימה לך?"
אביעד בדיוק נתן לי מכה עם היד בצלעות, אמרתי לו "די, קרצייה". כנראה שאמרתי זאת בקול רם מידי כי כולם צחקו והמורה אמרה "ששש.. בואו נשמע, אני בטוחה שיש לתומר הסבר מעניין.
"למה קרציה, תומר?"
הייתי נבוך, בגלל שהייתי חייב לצאת מזה אמרתי "קרצייה היא חיה שדבקה במטרה, כמה ששונאים אותה ומנסים לגרש אותה היא תמיד חוזרת ועומדת במשימה שלה להשיג אוכל".
"יפה מאוד" אמרה המורה, "אז גם אתה תמיד עומד במשימות שלך ולא משנה מה?"
"ככככן" גמגמתי, "גם אני כזה."
"יפה מאוד תומר" אמרה המורה ועברה הלאה לאביעד שישב לידי.
"אריה" אמר אביעד והמורה אמרה "הרבה אריות יש כאן בכיתה". אביעד שאג וכולם צחקו.
בהפסקה ראיתי שיעל עדיין עם יהלי והם הולכים יחד לכיוון הספסל מתחת לעץ הגדול. אביעד שם לב שמשהו אצלי לא בסדר ושאני לא מרוכז היום. הוא שאל אותי "מה יש לך?"
"הכל בסדר אמרתי" למרות שחשבתי אחרת.

1.3. אני מוצא את כתב הסתרים בתיק
6:02 כך הראה השעון על המדף ליד המיטה.
למה קמתי כל כך מוקדם, איך אני מעביר עכשיו 10 שעות ו- 58 דקות עד לפגישה עם יעל חשבתי לעצמי. אוף, היה עדיף לקום ב- 16:59 ישר לפגישה. איזה באסה.
יצאתי מהחדר, כולם בבית עוד ישנו. נחירות חזקות נשמעו מהחדר של אימא ואבא. הדלת של אורי הייתה חצי סגורה, הצצתי מהסדק וראיתי אותו מכורבל במיטה. שקלתי אם להעיר אותו, אורי בניגוד אלי אוהב לישון. בבקרים כשצריך לקום לבית הספר, אורי תמיד מושך עוד דקה ועוד דקה למורת רוחה של אימא, בסוף הוא קם ברגע האחרון ובקושי מספיק להתארגן לפני שיוצאים.
בסוף החלטתי לא להעיר אותו, הוא סתם יתעצבן שהערתי אותו מוקדם וכל היום יאשים אותי שהוא קם מוקדם בגללי ועוד בחופש.
הלכתי למטבח, הכנתי לי שוקו, לקחתי עוגייה והלכתי לסלון לראות קצת טלוויזיה.
העברתי ערוצים עם השלט עד שנעצרתי על תוכנית מדע בנשיונל ג'אוגרפיק, הנושא היה מצרים העתיקה.
לפעמים אני אוהב לצפות בערוץ נשיונל ג'אוגרפיק, אני מאוד אוהב טבע, חיות וטיולים. כנראה יצאתי דומה לאבא, גם הוא מאוד נמשך לנושאים האלה, לכן הוא בחר להיות מדריך טיולים.
בתוכנית הפעם הראו ציורים מצריים על נייר פפירוס, נייר שמיוצר מצמח הגומא. נייר הפפירוס נשמר בצורה טובה שנים לשנים רבות ולכן החרטומים במצרים העתיקה היו משתמשים בו לכתיבה. על הנייר כתבו בכתב קדום שנקרא כתב הירוגליפי שנקרא גם 'כתב חרטומים'. כתב החרטומים מכיל ציורים וסמלים שמשמשים לתיאור התרבות המצרית העתיקה כמו גם ספרי הדרכה קדמונים, כתבי סתרים ועוד.
בתוכנית הראו מספר דוגמאות של ציורי פפירוס והסבירו את משמעות הסמלים והציורים באומנות המצרית העתיקה. אחר כך סיפרו בתוכנית על אגדה שעוברת מאב לבן על כתב סתרים סודי שמוביל לאוצר של המלך פרעה. אמרו שמי שימצא את כתב הסתרים ויצליח לפענח אותו ימצא את האוצר היקר ביותר בעולם. בסוף הראו נייר סיבי מיוחד עם ציורים וסמלים צבעוניים שעליו מופיע כנראה כתב הסתרים.
באותו רגע נזכרתי בנייר המוזר שמצאתי בתיק שלי שהיה דומה מאוד לנייר שהראו בתוכנית.
כיביתי את הטלוויזיה וקמתי בקפיצה ללכת לחדר. מהקפיצה שלי הכוס עם השוקו עפה באוויר, נפלה על הרצפה והתנפצה לאלף רסיסים. השוקו השפריץ לכל עבר.
התכוננתי לרוץ מהר למטבח להביא סמרטוט ולנקות את הלכלוך כשפתאום ראיתי מולי את אבא עומד עם מבט מזועזע. "מה זה תומר?" הוא שאל, "מה כל הבלגן הזה, מה עשית פה?"
גם אבא כמוני לא אוהב לישון, שנינו תמיד קמים מוקדם בבוקר. אנשי בוקר, אימא קוראת לנו.
אימא ואורי אוהבים לישון עד מאוחר. בימי שבת ובחופשים שניהם ישנים עד מאוחר או עד שאני ואבא נשברים ומעירים אותם למרות ההשלכות שאחרי.
שניהם קמים כועסים על כך שהערנו אותם ואחרי זה מקטרים כל משך היום שאפילו שיש חופש ולא צריך לקום מוקדם אנחנו מעירים אותם..
"נפלה לי הכוס" אמרתי "והשוקו נשפך".
"אתה צריך להיות יותר זהיר תומר" אבא אמר בקול מחנך וכועס, "תראה את הספה".
הספה החדשה הייתה מלאה כתמי שוקו. מזל שאימא עדיין ישנה ולא ראתה את זה, אחרת בכלל הייתי בצרות, חשבתי לעצמי. אבא הביא מגבונים ועזר לי לנקות את הספה. אחר כך גם טאטאנו את כל הזכוכיות וניקינו את הרצפה משאריות השוקו שנשפך.
בינתיים אורי התעורר ובא עם הפיג'מה לסלון, "כמה רעש אתם עושים" אמר בקול ישנוני. הוא הסתכל על אבא ועלי ושאל: "מה זה, מה קרה כאן?" אבא ואני שתקנו והמשכנו לנקות.
אורי התייאש מלחכות לתשובה ופנה למטבח להכין לעצמו גם שוקו.
לאחר שסיים להכין את השוקו, התקדם לכיוון הסלון תוך לגימת המשקה.
"תשתה את השוקו שלך במטבח" אמר לו אבא "אחרי הבלגן שתומר עשה בסלון, לא אוכלים ושותים יותר בסלון".
אבא אמר שהוא כבר חייב לצאת לעבודה ושלא נעשה רעש כי אימא ישנה. אחר כך הוא לקח את התיק שלו, פרד מאיתנו ויצא.
הסתכלתי על השעון במטבח , השעה הייתה רק 7:15 בבוקר, יואו חשבתי, הזמן היום לא זז.
אורי סיים את השוקו שלו כשהוא מושך את הטיפות האחרונות בקול רעש נוראי ובא לסלון.
"רוצה לשחק ב- "? FIFA שאל אותי. כן,אמרתי, אולי זה יעביר לי עוד כמה דקות. אורי כבר הדליק את הטלוויזיה ושנינו שקענו במשחק. בשלב הזה כבר שכחתי לגמרי מהנייר בתיק שלי.
כשסיימנו את המשחק השעה הייתה 10:10. אימא יצאה מהחדר מקולחת ולבושה ואמרה שהיא יוצאת סידורים וביקשה ממני להכין ארוחת בוקר לאורי ולי. "אם תצטרכו אותי תתקשרו" הוסיפה כשכבר היתה מחוץ לדלת.
כמה דקות מאוחר יותר הטלפון בבית צלצל, אורי ענה. "רוצים אותך" הוא אמר לי.
מי זה יכול להיות חשבתי, חברים שלי מתקשרים אליי לטלפון הסלולארי. הביתה רק סבתא מתקשרת או כל מיני אנשים שמנסים למכור לנו דברים שאנחנו לא צריכים.
"מי זה?" שאלתי את אורי, הוא הרים את כתפיו כמסמן לא יודע ונתן לי את השפופרת.
"הלו" עניתי.
"זה תומר בר נוי?" שאל קול של גבר מבוגר מהצד השני.
"כן, זה אני" עניתי.
"אני צריך להיפגש אתך" אמר הקול מהצד השני, "יש אצלך משהו ששייך לי" הוא המשיך.
"נראה לי שזאת טעות " עניתי. "אין אצלי שום דבר. אתה כנראה מחפש תומר אחר" אמרתי.
"זה אצלך, אני יודע, כדאי לך מאוד להחזיר לי את זה" אמר בקול מאיים.
נבהלתי קצת "אין אצלי כלום, אתה מתבלבל עם מישהו אחר" אמרתי וסגרתי את הטלפון.
"מי זה היה?" שאל אורי.
"טעות במספר" עניתי.
"מה הוא רצה ממך?" שאל אורי, "לא יודע" עניתי בחוסר סבלנות.
אוף האורי הזה יודע להיות קרצייה כשהוא רוצה.
הטלפון הסלולארי שלי צלצל, נבהלתי, אולי זה עוד פעם הטיפוס הזה ובאמת יש אצלי משהו ששייך לו. ניסיתי לחשוב מה קיבלתי לאחרונה, לא היה לי שום רעיון. הסתכלתי על המסך, זה היה אביעד.
"הי אביעד" עניתי,
"רוצה ללכת לסקייט- פארק" הוא שאל.
"אני עם אורי" עניתי.
"שיבוא גם" אמר אביעד.
"טוב, נקבע שם עוד 15 דקות" אמרתי.
"יאללה תתלבש", אמרתי לאורי, "הולכים לסקייט- פארק". אורי רץ לחדר וחזר תוך דקה לבוש. הצצתי בשעון, 10:18. אוף, היום הזה הולך להיות ארוך חשבתי לעצמי. לקחתי את הסקייטבורד שלי ויצאנו.
"מה קרה אורי, מה זה כל השריטות האלו?" אימא שאלה מודאגת את אורי כשחזרנו.
"נפלתי בסקייט-פארק" אמר אורי, זה כבר לא כואב לי.
"בוא אני אשטוף לך את היד ואשים לך יוד", אמרה אימא והלכה עם אורי לאמבטיה. אני הלכתי למטבח, פתחתי את המקרר ולקחתי מעדן.
"אל תאכל שטויות", צעקה אימא מהאמבטיה, "הכנתי ארוחת צהריים", אבל אני כבר טרפתי את המעדן עוד לפני שהיא הספיקה לסיים את המשפט וחיפשתי עוד משהו לאכול. תמיד אני חוזר מורעב מהסקייט פארק.
אימא ואורי חזרו מהאמבטיה כשאורי מתהדר בתחבושת לבנה מסביב למרפק ובאמצע התחבושת עיגול סגול מהיוד. הוא נראה כאילו חזר מהמלחמה.
אורי ראה אותי ומיד ניגש למקרר לקחת גם מעדן, "קודם תאכל ארוחת צהריים" אמרה לו אימא.
"לא רוצה!!!", צעק אורי, "גם אני רוצה מעדן" אמר והסתכל ברחמים עצמיים על התחבושת שלו. מעניין, לפני שאימא שמה לו תחבושת הוא בכלל לא זכר את הנפילה והשריטות, אבל עכשיו עם התחבושת הוא מרגיש כמו פצוע מלחמה שהציל את העולם וכולם צריכים לרחם עליו.
"טוב, תיקח גם" אמרה אימא. הוא כזה מפונק ותמיד משיג את מה שהוא רוצה בסוף.
ישבנו שלושתנו לאכול צהריים. "אז איך נפלת?" אימא שאלה את אורי
"הוא לא יודע לרכוב על סקייטבורד", אמרתי בכוונה בשביל לעצבן את אורי.
"אני כן יודע לרכוב" אמר אורי בכעס. "לא, אתה לא" אמרתי שוב כדי לעצבן אותו.
"אני כן" אמר אורי.
"עובדה שנפלת" אמרתי.
"טוב די", אמרה אימא חסרת סבלנות, "תפסיקו כבר שניכם".
סיימנו לאכול ואז נזכרתי שוב בנייר המוזר שמצאתי בתיק שלי. הלכתי לחדר ופתחתי את התיק.
בין כל הספרים והמחברות שנחו להם בתיק בצבץ נייר קצת צהבהב שנראה ישן מאוד ועליו מצוירים כל מיני סמלים משונים. מעניין איך הדבר הזה הגיע אליי לתיק, חשבתי.
הנייר הזה הזכיר מאוד את הנייר שראיתי בתוכנית בבוקר. אולי זה כתב הסתרים לאוצר, חשבתי לעצמי. יכול להיות נחמד למצוא את האוצר של פרעה, זאת תהיה הנקמה שלי במצרים לפסח, על מה שעשו לאבותינו, חשבתי מבודח.
אני אמצא את האוצר של המלך פרעה ואהיה עשיר ומפורסם, ככה יעל תרצה להיות איתי. יראיינו אותי בטלוויזיה ואני אספר איך מצאתי את האוצר, אחרי זה אעשה שלום לכולם ואעלה למטוס הפרטי שלי יחד עם יעל ונטוס לעבר השקיעה…
הסתכלתי על הנייר, היו עליו כל מיני סמלים גדולים וקטנים, קווים וקשקושים.
נכנסתי למחשב והקלדתי במנוע חיפוש "האוצר של פרעה" התוצאה הראשונה הייתה של וויקיפדיה, נכנסתי לאתר ושם היה כתוב:
'האוצר המצרי של המלך פרעה השלישי מכיל שלל רב של יהלומים, זהב ומטבעות, האוסף לא נמצא עד היום ויש הטוענים כי הוא מוחבא באחת הפירמידות.
שודדי קברים ,ארכיאולוגים והרפתקנים רבים ניסו שנים רבות למצוא את האוצר, אך עד היום אף אחד לא הצליח לאתר את מיקום האוצר.
יש הטוענים שמקום הימצאו של האוצר נכתב על ידי החרטומים בכתב סתרים לפני שנים רבות על נייר פפירוס, מי שיצליח לפענח את הצופן בכתב הסתרים יזכה בעושר רב.'

רפרפתי בעיני בכותרות המשנה שהיו בהמשך הדף עד שנעצרתי כאשר זיהיתי שם מוכר וחזרתי לקרוא את כל הפסקה מההתחלה:
'שניים מהחוקרים הבולטים ביותר בניסיון להגיע לאוצר הם שני דוקטורנטים ישראליים שהקדישו שנים רבות לחקירת המפות והכתבים שהתגלו עד כה. החוקרים הישראלים הם בעלי שם עולמי ויצאו מספר פעמים עם משלחות מחקר למצרים לחפור ולחפש את האוצר אך עד כה ללא הצלחה יתרה.
בשנת 2000 נמצאה ופורסמה פיסה נוספת במפה שגרמה לאחד החוקרים, ד"ר מנדי גרינברג לצאת למשלחת חיפוש נוספת, את האוצר המצרי הקדום ד"ר גרינברג לא מצא במסע זה, אולם הוא מצא פסל מזהב של תות אנח' עמון בעמק המלכים שאותו מכר למוזיאון לתרבות מצרית תמורת סכום כספי נכבד.
לאחר מכן התנהל ריב מתוקשר כאשר החוקר ד"ר דובי שניאור טען שהוא עזר בפענוח המפה ולכן הוא נחשב כשותף למציאת האוצר ושעליו לקבל מחצית מסכום המכירה'.

הדף הכיל עוד מלל רב, אך מה שתפס את עיני היה תמונה של נייר הפפירוס בתחתית הדף.
בכותרת התמונה נכתב כי "זהו ניסיון של היסטוריונים להתחקות אחר כתב הסתרים".
הסתכלתי על התמונה, היא דמתה מאוד לנייר שאצלי, אך בנייר שלי היו פרטים וסמלים נוספים שהיו חסרים בתמונה. האם ייתכן כי כתב הסתרים המקורי נמצא אצלי? איך הגיע דווקא אליי? מי שם לי אותו בתיק?
הסתכלתי שוב על כל הסמלים והציורים בדף.
טוב, חשבתי לעצמי, עכשיו ברור למה קוראים לזה כתב חרטומים. מה אני אמור לעשות עם זה? איך אני מפענח את המפה הזאת? אמנם אני טוב בחידות ותמיד כשהמורה בכיתה חדה חידות הגיון אני מצביע ראשון ופותר אותן, אבל בין חידות הגיון לבין פענוח כתב חרטומים יש הבדל גדול.
שקעתי בחלום בהקיץ על מציאת האוצר, כל הפרסום בו אזכה, ראיונות בתוכניות טלוויזיה, ההתפעלות של כולם מאיך שפענחתי את כתב הסתרים ומצאתי את האוצר הגדול, כל הכסף שאקבל שיהפוך אותי לעשיר ומפורסם.
אולי במקום פיצה בערב כבר אהיה כל כך עשיר שאקח את כולם למסעדה יוקרתית על חשבוני.
פתאום נזכרתי בשיחת הטלפון המשונה שקיבלתי הבוקר. כנראה לזה התכוון הזר המסתורי שהתקשר. זה אומר שמישהו יודע שכתב הסתרים אצלי והוא רוצה אותו בחזרה. אני חייב להחביא את הכתב הסתרים כך שאף אחד לא ימצא אותו עד שאחליט מה לעשות, חשבתי לעצמי.
הנחתי את הנייר בתוך חוברת האלגברה, את החוברת הנחתי מתחת לכל הספרים במגירת שולחן הכתיבה. לא נראה לי שמישהו ירצה לפתוח חוברת אלגברה בחופשת פסח חשבתי.
לאחר שהנייר היה במקום בטוח ומוגן, הלכתי מהורהר להתכונן לפגישה בקניון.

1.4. איך מפענחים כתב חרטומים
מבט חטוף בשעון – 16:45, יאללה צריך לצאת, חשבתי לעצמי.
איפה אביעד?
באותה שנייה הטלפון הסלולארי שלי צלצל, זה היה אביעד.
"אתה פה?" שאלתי "כן" אמר אביעד.
"אני בא" אמרתי ורצתי לדלת. בשנייה האחרונה הסתובבתי וחזרתי לחדר, הוצאתי את כתב החרטומים מחוברת האלגברה במגירה, קיפלתי אותו בזהירות ושמתי בכיס המכנסיים. עדיף שיהיה אצלי, חשבתי.
"ביי, אני הולך לקניון " צעקתי תוך כדי יציאה מהדלת מבלי לחכות לתשובה.
ירדתי במהירות במדרגות בקפיצות של 3 מדרגות כל פעם. בסיבובים נתליתי על המעקה והסתובבתי תלוי באוויר כמו שאורי ואני תמיד עושים כשאנחנו עושים תחרות בינינו מי מגיע ראשון למטה.
פעם, כשהיינו קטנים יותר, עשינו תחרות כזאת בירידה במדרגות ואז כבה האור בדיוק שעשיתי סיבוב תלוי על המעקה. לא ראיתי כלום ועזבתי את המעקה מוקדם מידי, איבדתי שיווי משקל ועפתי ישר על הקיר ממול , כאב חזק פילח את פני והרגשתי טעם חמצמץ של דם בפי.
אורי בינתיים הגיע אחרי והדליק את האור בחדר מדרגות, כל פני היו מכוסים בדם, אורי נלחץ וצעק לאימא ואבא שהיו באותו זמן במעלית. כשהם הגיעו לקומת הכניסה הם שמעו את צעקותיו ושאלו באיזה קומה אנחנו, אורי ענה "קומה שלישית, תבואו מהר, תומר נפצע", אבא רץ למעלה במדרגות וכשהגיע אני זוכר את המבט המבוהל שלו כאשר הוא ראה אותי מלא בדם.
אימא הגיעה כמה שניות אחרי ושאלה מיד "מה קרה? איפה כואב לך?" אחרי שנרגענו וניקינו את כל הדם מפני ראיתי בראי שהשן הקדמית שלי נשברה.
מאז אני נזהר יותר ואם כבה האור אני עוצר ומגשש את דרכי עד למתג התאורה כדי לא להיתקל בקיר, אבל הפעם מרב התרגשות שוב ירדתי במדרגות בכל המהירות, גם כשהאור בחדר המדרגות כבה.
הגעתי בטיל למטה, פתחתי את דלת הכניסה לבניין בכזאת מהירות שכמעט העפתי את אביעד שעמד בחוץ וחיכה.
"תיזהר", אמר אביעד, כמעט שברת עלי את הדלת
"יאללה בוא כבר", אמרתי לו, " אנחנו מאחרים". הלכנו בצעדים מהירים לקניון, סוף סוף הגיעה השעה 17:00.
כשנכנסנו לקניון שאל אביעד "איפה קבעת איתם?"
"לא יודע" אמרתי, "בקניון".
"מה בקניון, הקניון ענק " אמר אביעד. "לא יודע" אמרתי, "נמצא אותם".
התחלנו לנדוד במסדרונות הארוכים של הקניון לחפש אותם.
אני שונא קניונים, תמיד אני מרגיש כלוא בפנים כמו באיזה ניסוי, עם כל החנויות והמוזיקה המעצבנת ברקע. אני לא מבין את האנשים שבכל הזדמנות שיש להם הולכים לקניון ובעיקר אני לא מבין את אלה שבאים סתם להסתובב ולראות מה חדש בחנויות. כאילו מה כבר יכול להתחדש, במקום חולצה בצבע כחול עם פס ירוק אז חולצה בצבע ירוק עם פס כחול או במקום נעל עם שני פסים נעל עם פס אחד, מה כבר יכול להשתנות ולהפתיע? נעל זאת נעל, חולצה זאת חולצה ולכל הקניון הזה יש מטרה אחת- לגרום לאנשים להוציא כסף על דברים שהם לא צריכים, ועוד קוראים לזה בילוי.
אני אישית מעדיף להעביר את החופשות בטיולים בטבע, אבל הפעם יעל בקניון אז זה אחרת.
"הי, הנה יעל" אמר אביעד, "כן וגם כל הכיתה" הוספתי כאשר ראיתי מלא פנים מוכרות סביבנו באזור ההסעדה של הקניון.
כולם היו שם, כמעט כל הכיתה. חלום הפגישה שלי עם יעל נמוג, טוב, לפחות היא זאת שהתקשרה להזמין אותי חשבתי והתעודדתי קצת.
ישבנו כולנו סביב השולחנות באזור ההסעדה והזמנו פיצות, אני ואביעד הזמנו משפחתית אחת לשנינו. אימא אומרת שבר מצווה זה לא רק מעבר מילדות לבגרות, אלא מעבר מתיאבון של ילד לתיאבון של מתאבק סומו, כי מאז הבר מצווה אנחנו אוכלים כמויות שאפילו מתאבקי סומו לא היו מצליחים לסיים ולא ברור לאן כל האוכל הזה הולך.
חיסלנו את המגש בלי להרגיש ואפילו עזרנו לשש בנות שהזמינו משפחתית אחת להתחלק בה בכך שכל אחד מאתנו לקח עוד משולש מהמגש שלהן. לא רצינו שהן יסתבכו עם השארית כאשר מחלקים שמונה משולשים לשש בנות.
קנינו גם גלידות לקינוח וכשהתיישבנו חזרה סביב השולחן הצטרפה אלינו יעל אחרי שנוגה עברה לשולחן אחר.
"אז מה התוכניות שלכם לחופש?" שאלה
"שום דבר מיוחד" עניתי "אולי לחפש אוצר מצרי קדום" הוספתי.
"אם כל כך משעמם לך", אמר אביעד, "אולי תבוא לעזור לי ולאבא שלי לצבוע את הבית, כל שנה בפסח אנחנו צובעים את הבית, אתה יודע, זאת מסורת אצלנו".
"לא, אני רציני" אמרתי וסיפרתי להם על כתב הסתרים לאוצר של המלך פרעה השלישי שמצאתי בתיק שלי.
"אתה צוחק עלינו" אמר אביעד, "לא, אני רציני לגמרי" אמרתי, ואז סיפרתי להם על תוכנית הטלוויזיה שראיתי הבוקר בערוץ נשיונל ג'אוגרפיק שבה הסבירו על נייר הפפירוס, שזה הנייר שמצאתי בתיק, על החיפוש שעשיתי באינטרנט ועל מה שהיה כתוב בוויקיפדיה על שני החוקרים הישראלים שמחפשים את האוצר כבר שנים ועד היום לא הצליחו למצוא אותו. לבסוף סיפרתי על שיחת הטלפון המוזרה שקיבלתי הבוקר עם הקול המאיים שאמר שמשהו ששייך לו נמצא אצלי. איך בהתחלה לא הבנתי במה מדובר ומה הוא רוצה, אבל אחרי שמצאתי את כתב הסתרים קישרתי בין האירועים והבנתי שיש בידי משהו יקר ערך.
"אם ככה, זה מתחיל להיות מעניין", אמר אביעד.
"אבל איך זה הגיע אליך לתיק ?" שאלה יעל.
"שאלה טובה", אמרתי "אין לי מושג ירוק" , אמרתי.
פעם שמעתי את אבא אומר את המשפט הזה לאימא : "אין לי מושג ירוק" הוא ענה לה כששאלה "איפה שמתי את נעלי הספורט שלי?" כשרצתה לצאת להליכה בערב, זה נשמע מצחיק אז אימצתי אותו.
"אולי צריך ללכת למשטרה", אמרה יעל, זה לא צחוק.
יעל ואביעד המשיכו לדבר ולעלות שאלות ותהיות על שיחת הטלפון, אבל אני כבר נדדתי במחשבות אחרות בו ברגע שיעל אמרה: "צריך ללכת למשטרה". היא לא אמרה "אתה צריך ללכת" או "תלך למשטרה". היא אמרה "צריך ללכת", זה אומר שהיא רואה את עצמה בתוך הסיפור הזה זה יחד איתי.
"תומר, כדור הארץ לתומר" שמעתי פתאום את קולו של אביעד. מחשבותיי נקטעו ברגע וראיתי את עיניהם של אביעד ויעל מסתכלות עליי. "אז מה עושים עכשיו?" שאלה יעל.
"צריך למצוא מישהו שיודע לקרוא כתב חרטומים ואז למצוא את האוצר" אמרתי בחיוך.
"לא, ברצינות" אמר אביעד, " איפה נמצא מישהו שיודע לפענח כתב חרטומים שיעזור לנו?" שאל אביעד
יעל הנהנה כאשר אביעד דיבר ואז הרימה גבות והסתכלה עלי במבט שואל.
"אני יודע מי יוכל לפענח את כתב החרטומים , מישהו שיוכל לעזור לנו עם זה" אמרתי.
ניפגש מחר בבוקר אצלי, תהיו אצלי בשעה 10:00 ונלך אליו ביחד.
"סבבה" אמרו שניהם.
"טוב, אני צריכה ללכת", אמרה יעל, "אז מחר ב 10:00 אצל תומר". אביעד ואני הנהנו ונפרדו מיעל.
יעל עשתה סיבוב בין כל השולחנות ונפרדה מכולם לשלום, ראיתי איך היא מתעכבת ומושכת את הפרידה בשולחן שבו ישב יהלי, אחר כך היא התקרבה אליו נגעה לו ביד ולחשה לו משהו באוזן. יהלי חייך. כאשר היא החלה להתקדם לעבר היציאה היא הרימה את מבטה ויצרה איתי קשר עין, ברגע שמבטינו נפגשו היא נופפה לי עם היד לשלום והלכה לדרכה.

1.5. מתחילים להתקדם לפתרון
למחרת ב- 9:55 אביעד ויעל התייצבו אצלי וצלצלו באינטרקום מלמטה.
הייתי לבד בבית, אבא היה בעבודה ואימא הלכה עם אורי לקנות בגדים חדשים לכבוד ליל הסדר.
אימא הציעה לי להצטרף, אבל רק המחשבה על ללכת לקניון יום אחר יום גרמה לי לסחרחורת וחוץ מזה כבר קבעתי עם יעל ואביעד. "קבעתי כבר עם חברים" אמרתי לאימא, עדיין לא רציתי לספר לה על כתב הסתרים ולא רציתי לשתף אותה ברעיון שלי להיפגש עם דוביק שעובד איתה במוזיאון.
הגענו למוזיאון, השעה הייתה כמעט 10:30. השומר ישב מנומנם בכניסה, הסתכל עלינו במבט תוהה מה עושים ילדים בחופשת הפסח במוזיאון.
היום החלה תערוכה חדשה בנושא "עשרת המכות", כך הכריזו הפוסטרים הרבים שהיו תלויים על הקירות. למרות זאת לא נראתה תנועה ערה במוזיאון והמסדרונות היו ריקים.
עברנו בין חדרי התערוכה, כשעברנו ליד החדר שסימל את המכה הראשונה הצצתי פנימה, החדר הואר באמצעות זרקור אדום שצבע את החדר באדום עז, על הרצפה היה מונח שטיח גדול בצבע אדום ועל קירות החדר נתלו כרזות ותמונות של פצועים עם פצעים מדממים. אביעד שעמד לצידי והציץ גם הוא לתוך החדר שאל בחצי חיוך "התמונה של אורי עם התחבושת על היד גם פה?" צחקתי ונזכרתי כמה אביעד שנון ומצחיק.
המשכנו ללכת לכיוון המדרגות שהובילו לקומה למטה שם היו ממוקמים המשרדים של עובדי המוזיאון.
"איפה זה?" שאלו אביעד ויעל כאשר חלפנו על פני כל המסדרון וכמעט הגענו לדלת יציאת החירום.
הצבעתי על שלט שהיה תלוי בדלת צדדית ורחוקה "ד"ר דובי שנאור" היה כתוב בו בכתב שחור קטן. "כאן" אמרתי והצצתי פנימה, בפנים ישב אדם מבוגר עם שיער לבן מול מסך המחשב והקליד במרץ על המקלדת.
המשרד של דוביק היה קטן וחנוק, בלי חלונות ועם ריח של ספרים ישנים.כל הריהוט בחדר הסתכם בשולחן קטן עם מסך מחשב שמונח עליו, כיסא משרדי ושני כסאות לאורחים. המשרד כל כך קטן שעושה שנראה כאילו לסגור את הדלת עם הכיסאות בפנים זאת משימה בלתי אפשרית. במשרד שרר בלגן, ספרים בכל מקום, כרזות על תערוכות שונות וניירות זרוקים בכל מקום. מזל שדוביק הוא לא הבן של אימא שלי, אחרת הוא היה מקבל ממנה עונש 'בלי מחשב' עד שהוא מסדר את כל הבלגן הזה.
אור ניאון בוהק ולבן האיר את החדר הקטן באור חזק וחיוור. המשרד הזכיר לי סצנה מתוך סרט על בלש פרטי שראיתי פעם עם אורי בטלוויזיה, חשבתי לעצמי. מעניין אם מי שצילם את הסרט ביקר אצל דוביק לפני הצילומים ומשם קיבל את ההשראה לעיצוב המשרד.
ד"ר דוב שנאור הרים את עיניו ממסך המחשב כשראה אותנו. "אפשר לעזור?" שאל, "אתם מחפשים מישהו?" "כן, אותך", אמרתי. נראה שדוביק לא זיהה אותי למרות שביקרתי אצלו עם אימא לפני מספר ימים. הוא כל כך עסוק שאפילו לא שם לב שזה אני.
"אם אתם כתבים צעירים ובאתם לגבי התערוכה בפסח, אז כבר היו כאן אתמול כמה ילדים מעיתון בית ספר וסיפרתי להם הכל".
"לא", אמרתי "אנחנו לא כתבים ולא באנו לגבי התערוכה, באנו בנוגע לנושא אחר, אני מאמין שהוא יעניין אותך הרבה יותר" הוספתי.
דוביק הסתכל עלי במבט כאילו מנסה להיזכר אם הוא מכיר אותי ממקום כלשהו.
"תראו, אני אשמח מאוד לשמוע, אבל אני קצת עסוק כרגע, אולי תלכו לחדר ליד, שם יושבת המזכירה שלי ותקבעו איתה פגישה.
החלטתי לא לוותר, הרי יש בידי כתב סתרים לאוצר אמיתי והוא האדם היחיד שיכול לעזור לנו למצוא אותו, הוצאתי מכיסי את כתב הסתרים המקופל ואמרתי "אולי זה ישנה את דעתך?"
לא יודע מאיפה היו לי האומץ והחוצפה, אולי היה זה הרצון להרשים את יעל שעמדה לידי ואולי היה זה החשש שאם לא נתקדם בפתרון כבר עכשיו יעל תוותר ולא תמשיך איתנו בחיפוש אחר האוצר.
ראיתי איך תווי פניו של דוביק משתנים כאשר ראה את נייר הפפירוס שהוצאתי מכיסי. הוא קפץ מהכיסא ורגלו פגעה בשולחן, כמה ניירות נחתו לרצפה וכוס זכוכית עם שאריות קפה שחור התהפכה ברעש על השולחן.
דוביק התעלם מהכל ושאל "מאיפה יש לך את זה?" הוא חילץ בקושי את דרכו אליי במשרד הקטן על מנת להסתכל על כתב הסתרים שהחזקתי ביד. "תראה לי" הוא אמר ולקח את כתב הסתרים מידי, הסתכל עליו, רחרח אותו,הפך אותו, ובחן אותו מול האור. אחרי מספר דקות שבהן דוביק נראה מהורהר מאוד הוא פנה אלינו ואמר "בבקשה, בואו היכנסו למשרד".
דוביק דחק אותנו פנימה לתוך המשרד הקטנטן, דחף את הכיסאות לצד וסגר את הדלת אחרינו.
הוא חזר למקומו ליד השולחן, הזיז עם היד את כל הניירת שעמדה על השולחן. חלק מהניירות עפו ונחתו על הרצפה. הוא פתח את המגירה הראשונה בשולחן הכתיבה שלו והוציא זכוכית מגדלת גדולה והסתכל בעזרתה על כתב הסתרים במספר מקומות.
"זה המקור" הוא מלמל נרגש. "אני לא מאמין" חזר ואמר מספר פעמים.
"אתם יודעים מה זה בכלל?" שאל אותנו מבלי להסיר את המבט מזכוכית המגדלת.
"כן, כתב סתרים של המלך פרעה השלישי, שמוביל לאוצר הכי גדול בעולם" אמרתי כמבין.
"לא סתם כתב סתרים" אמר דוביק תוך שהוא מניח את זכוכית המגדלת על השולחן ומרים את מבטו אלינו "זוהי מפת אוצר" אמר דוביק לאט ובהדגשה.
"אלפי שנים אנשים בכל העולם תרים ומחפשים אחר המפה הזאת, היא המפתח לכל העושר של שושלת פרעה ממצרים, בעזרת מפת האוצר הזו אפשר למצוא את האוצר שכולל יהלומים, תכשיטים ומטבעות, אבל הדבר המעניין והחשוב ביותר שנמצא באוצר הפרעונים הוא סוד החניטה של המומיות המצריות. כבר מאות שנים חוקרים בכל העולם מנסים לשחזר ולהבין כיצד חנטו את המומיות במצרים העתיקה ואיך הצליחו לשמר את הגוף בצורה כל כך טובה לאחר המוות. עד היום, עם כל הטכנולוגיה והמדע אף אחד לא הצליח למצוא את הנוסחה. בעזרת מפת האוצר הזו, אולי ניתן יהיה להגיע לנוסחה שתפרוץ דרך בכל מה שידוע עד כה לאדם. זאת תהיה פריצה מדעית אדירה!!!"
"ואתה יודע לפענח את מפת האוצר?" שאלתי את דוביק.
דוביק התכופף לתיק שלו שהיה מונח על הרצפה לידו , הוציא בקבוק מים מינרלים, פתח את הפקק ולקח לגימה ארוכה. לאחר שהסדיר את נשימתו ונרגע מעט מהגילוי הוא ענה: "אני יודע לפענח את חלקה. ישנם חלקים מוכרים שחוקרים כבר חשפו, אך במפה הזאת, המקורית, ישנם סימנים נוספים שאותם אף אחד עוד לא ראה עד היום והם המפתח למיקום האוצר".
"ואתה יודע לפענח אותם?" חזר אביעד על השאלה.
"אני לא" ענה דוביק "אבל אני מכיר מישהו שיוכל לעזור לנו".
"תשאירו את המפה פה ותבואו מחר בבוקר, אנחנו ניסע אליו ביחד ונבדוק אם יוכל לעזור לנו בפתרון", הוסיף.
יעל ואביעד היו נרגשים מאוד מהגילוי האחרון. אביעד אמר "טוב" והחל להזיז כסאות וניירות בשביל לצאת מהחדר. יעל הסתכלה עלי, הבנתי את המבט שלה. "אני לא משאיר פה את המפה" אמרתי בקול נחרץ. אביעד נעצר אחרי שפילס דרכו לעבר היציאה וכבר פתח את הדלת.
התקדמתי לעבר השולחן, הושטתי את ידי אל עבר דוביק, כמסמן שאני רוצה את המפה חזרה. דוביק הושיט לעברי את המפה בתנועה איטית ולא רצונית. לקחתי ממנו את המפה, קיפלתי אותה והכנסתי חזרה לכיס. "בואו" אמרתי, "הולכים". אביעד יצא ראשון, יעל אחריו ואני אחרון.
"תחזרו מחר בבוקר ותביאו איתכם את המפה" אמר דוביק לעברנו כשיצאנו.
יצאנו מהמוזיאון וצעדנו בשקט לעבר הבית שלי, כל אחד שקוע במחשבותיו. המפה הייתה מקופלת ושמורה אצלי בכיס. הכנסתי את ידי לכיס ונגעתי במפה כי לוודא שוב שהיא שם. צריך לשמור עליה היטב, חשבתי.
לאחר כמה דקות של צעידה שקטה מבלי שהחלפנו דברים זה עם זה, שברה פתאום יעל את השתיקה ואמרה: "טוב שלא השארת את המפה אצלו", "כן" אמר אביעד, "הוא עוד היה בורח לנו עם המפה ומוצא את האוצר לבדו, ראיתם איך הוא התרגש כשראה את המפה".
"הוא לא כזה" אמרתי, "הוא עובד עם אימא שלי והיא מספרת שהוא אדם ישר ואמין, הוא עזר לה הרבה פעמים בעבר וקידם אותה מקצועית. אני זוכר שבתחילת דרכה, כשהיא רק נכנסה לתחום הצילום הוא עזר לה להוציא לפועל את התערוכה הראשונה שלה כאשר אף אחד לא האמין בה.
אימא אמרה שרק בזכותו היא הצליחה, שמהתחלה הוא תמך בה ואפילו השקיע כספים בשביל לפרסם את התערוכות שארגנה."
"אני חושב שהוא פשוט התרגש מהגילוי ולכן אמר את מה שאמר, לא נראה לי שהוא חשב על משהו זדוני כשאמר זאת" הוספתי.
כשהגענו לבניין שלי, אביעד ויעל התקדמו לעבר הדלת ואני התעכבתי קצת מאחוריהם. משהו משך את עיני. במדרכה מול הבניין, מעבר לכביש, עמד אדם והסתכל עלינו. כאשר אימצתי את עיני והסתכלתי שוב, נדמה היה לי שראיתי אותו גם במוזיאון. ברגע שראה שאני מסתכל עליו הוא המשיך ללכת ולא הביט לכיווננו יותר. כנראה אני סתם מדמיין, חשבתי לעצמי, בטח נהייתי חשדן בגלל מפת האוצר שנמצאת אצלי.
אביעד הסתובב ושאל אם אני בא. "כן, כן" אמרתי והקלדתי את הקוד של דלת הכניסה לבניין. עלינו במעלית, פתחתי את הדלת עם המפתח ונכסנו הביתה. לא אמרתי להם דבר על הטיפוס שראיתי למטה.
לא היה אף אחד בבית. ישבנו בסלון והדלקנו את הטלוויזיה, בדיוק התחילה תוכנית נוער שבה התארחו ילדים בגילנו שסיפרו על תכניותיהם לחופשת הפסח. קבוצת נערים מהצופים סיפרו על המחנה במדבר יהודה שהם יוצאים אליו בחופשה. אחד מהחבורה תיאר את שלבי הכנת המחנה בתנאי שטח, החוויה בשינה בתוך שקי שינה תחת כיפת השמיים והכנת אוכל במדורות. יעל אמרה שהיא שונאת מחנאות ומעדיפה לישון במלון או אפילו אם אין ברירה באכסניית נוער, אבל בשטח עם שק שינה ובלי שירותים היא לא הייתה שורדת יותר מיום.
"אני דווקא מאוד אוהב את כל קטע המחנאות הזה" אמרתי "אני אוהב לישון בשטח ולעשות קומזיץ בלילה תחת כיפת השמים, זה ממש כיף מידי פעם" .
"אני בכל זאת מעדיפה מקום מסודר עם שירותים" אמרה יעל.
"טוב, מה זה משנה עכשיו" אמר אביעד "זה לא שאנחנו נוסעים עכשיו למחנאות" סיים את טיעונו.
המנחה העביר את השאלה לעבר שתי בנות שישבו ליד החניכים מהצופים. מסתבר שהן החברות הכי טובות ובחופשה הן הולכות לישון, להסתובב בקניון ולעשות קניות.
"איזה כיף" אמרתי ועשיתי פרצוף, נראה שיעל קצת נעלבה.
צפינו עוד קצת בתוכנית ואז הטלפון של אביעד צלצל. אביעד ענה, אמר "כן" ו"בטח" ו"אני בא" וניתק.
"אני צריך ללכת" אמר אביעד, "זה היה אבא שלי, הוא חזר מוקדם היום מהעבודה, אנחנו מתחילים לצבוע את הבית, הוא ביקש שאבוא לעזור לו."
"אני גם אלך", אמרה יעל וקמה מהספה. נפרדתי משניהם וקבענו למחר בשעה 9:00 בבוקר אצלי.
"מחר נלך לדוביק עם מפת האוצר", אמרתי "נקווה שמחר יהיה יום מוצלח יותר ונתקדם בפענוח המפה". נפרדנו לשלום.
אוף משעמם, חשבתי לעצמי, מה אעשה עכשיו?
הלכתי לחדר שלי, פתחתי את המחשב והקלדתי במנוע החיפוש שאלה: "איך מפענחים מפת אוצר מצרית" קיבלתי 9,654 תוצאות, אך אף אחת מהתוצאות לא הייתה התוצאה שאני חיפשתי.
הקלדתי "ד"ר דובי שניאור". היו תוצאות רבות שכללו מאמרים מקצועיים שדובי פרסם על מצרים ועל התקופה המקראית, היו פרסומים רבים לתערוכות ומידע על עבודות שלו, אך תוצאה אחת בעמוד פנימי משכה את עיני, לאחר שדפדפתי מספר דפים קדימה בתוצאות החיפוש נתקלתי בכותרת 'החיפוש אחר האוצר הנעלם של המלך פרעה'. נכנסתי לקישור. זה היה כנראה עלון מדעי כלשהו בשם הארכיאולוגים שבו הייתה כתבה על דוביק וחוקר נוסף ועל מסעם לחיפוש האוצר הנעלם במצרים.
חיפשתי בדף את השנה שבה נערכה הכתבה. בסוף מצאתי, בראש הדף מצד שמאל נכתב ספטמבר 1995. בתמונות שצורפו לכתבה דוביק נראה צעיר יותר, שערו עדיין לא האפיר והוא נראה נמרץ יותר מהיום.
דוביק סיפר בכתבה על הנסיעה לפירמידות והחפירות שהם ערכו באזור, כיצד היו קרובים למציאת האוצר בחפירה אחת במיקום שזיהו על פי המפה שהייתה ברשותם, על מציאת התיבה מתחת לקבר של מומיה בפירמידה והאכזבה כאשר התגלה שהתיבה ריקה ונשדדה כנראה על ידי שודדי קברים בעבר.
דוביק הצהיר בראיון כי הוא ימשיך להקדיש את חייו למציאת האוצר והוא סמוך ובטוח שהאוצר נמצא אי שם במצרים ורק ממתין להתגלות."אולי הפעם לא נחלנו הצלחה, אבל כל מסע כזה מקרב אותנו עוד ועוד לאוצר עד שלבסוף נמצא אותו, זה בלתי נמנע".
סגרתי את המחשב ויצאתי לסלון, אימא ואורי כבר חזרו הביתה. החלטתי לא לשתף אותם בגילוי המפה בשלב זה.
בלילה כששכבתי במיטה לקחתי את המפה והסתכלתי שוב על כל הסימנים והסמלים. אוף, אין לי מושג ירוק מה זה אומר, איך אמורים לפענח את כל הציורים האלה? ואיך המפה הזאת הגיעה דווקא אליי? אולי היא שייכת לעבריינים שגנבו אותה ובטעות שמו אותה אצלי בתיק ועכשיו הם מחפשים אותה ורודפים אחרי, חשבתי לעצמי. לבסוף נרדמתי ללא פתרונות לכל השאלות שנשארו פתוחות.

1.6. מתקדמים לפתרון מפת האוצר
בבוקר אביעד ויעל צלצלו באינטרקום מלמטה, אני יורד אמרתי. הכנסתי את היד לכיס ובדקתי בפעם השלישית שהמפה שם ואז פתחתי את הדלת ואמרתי לאימא שאני הולך עם אביעד ויעל. אורי לא היה בבית. אתמול בערב הוא הלך לישון אצל סבא וסבתא, הם הבטיחו לו שייקחו אותו לעשות כייף לכבוד יום ההולדת שלו. אימא שאלה לאן אנחנו הולכים. "סתם להסתובב" עניתי. "טוב", אמרה אימא, "תיקח מפתח אולי לא אהיה בבית כשתחזור, יש ארוחת צהריים במקרר." יצאתי וסגרתי את הדלת, ירדתי במעלית וכשהגעתי למטה יעל ואביעד ישבו על החומה הנמוכה מחוץ לדלת הכניסה והמתינו לי.
"אני נורא מתרגשת" אמרה יעל, "כל הלילה חשבתי על האוצר הזה. אם נצליח למצוא את האוצר ובאמת יש שם את הסוד לחניטת מומיות כמו שאמר דוביק, זה בוודאי יעזור בחקר המדע והרפואה ואולי אפילו יעזור להציל אנשים. אני מקווה שהיום נצליח לפענח את המפה."
אביעד הסכים עם יעל והוסיף שזה יהפוך אותנו לעשירים ומפורסמים.
"מה קרה לך?" שאלתי את אביעד, תוך שאני מצביע על סימני הצבע על כל גופו.
"עזרתי לאבא שלי לצבוע את הבית" אמר אביעד "עבדנו אתמול עד מאוחר בלילה והיום הספקנו לצבוע חדר נוסף עד שיצאתי".
"יפה מאוד, אמרתי". "רואים", אמרה יעל. צחקנו שלושתנו.
כשהגענו למוזיאון היה תור ארוך של אנשים שהשתרך בכניסה.
לפנינו בתור לכניסה עמדה קבוצת ילדים עם כובעים כתומים אחידים שעליהם כתוב 'ארכיאולוגים צעירים'. כנראה הם הגיעו במסגרת קייטנת פסח לראות את התערוכה החדשה. הכרזות שראינו אתמול במוזיאון היו פזורות הפעם בכניסה למוזיאון ופרסמו את התערוכות שיוצגו בכל חופשת הפסח. על כרזה אחת ראיתי את השם של אימא ליד פרסום של תערוכת צילומי המקרא שתתחיל בשבוע הבא.
התור זרם לאיטו והמתנו כ- 10 דקות בערך עד שהגענו לשער הכניסה. לאחר שנכנסנו פנימה רצנו ישר לגרם המדרגות שהוביל לקומה למטה למשרדו של דוביק. הפעם כבר ידענו בדיוק איפה נמצא המשרד.
מצאנו את דוביק באותה תנוחה בה עזבנו אותו אתמול, מול המחשב בחדר המבולגן והקטן. דוביק הרים את ראשו, חייך אלינו ואמר "חיכיתי לכם, אני שמח שבאתם".
"הבאתם את המפה?" שאל.
"כן", עניתי "היא אצלי".
"מצוין", אמר דוביק "קבעתי עם חבר שיוכל לעזור לנו לפענח את המפה, אתם רוצים לבוא איתי?" שאל.
"אני לא עוזב את המפה" אמרתי, יעל ואביעד הנהנו.
"אם כך, אז בואו", אמר דוביק "נוסעים".
נכנסו לאוטו של דוביק, מאזדה ישנה בצבע לבן, שרוטה ודפוקה מכל הכיוונים. נראה שדוביק לא זכה אף פעם בפרס הנהג הזהיר, אם כך הרכב שלו נראה. אביעד התיישב מקדימה ליד דוביק, יעל ואני התיישבנו מאחור.
"לא אמרתם לי איך קוראים לכם" אמר דוביק, "אתמול מרוב התרגשות שכחתי לשאול אתכם".
אביעד הציג אותנו: "אני אביעד ואלה יעל ותומר" אמר והצביע עלינו. אנחנו גרים בתל אביב ולומדים בחטיבת היובל בכיתה ז'.
"ואיך הגיעה אליכם מפת האוצר?" שאל דוביק.
"מצאתי אותה בתיק שלי", אמרתי, "אני לא יודע איך היא הגיעה לשם".
"לאן נוסעים?" שאלה יעל את דוביק.
"לקולגה שלי, מנדי, גם הוא כמוני חוקר את תרבות מצרים, הוא מומחה באוצרות קדומים. הוא חקר את מפת האוצר במשך שנים רבות. הוא אפילו יצא מספר פעמים עם משלחות של ארכיאולוגים לחפש את האוצר על בסיס מפות אוצר ישנות שנתגלו, אך אף אחת מהמפות לא הייתה המפה האמיתית המלאה ולכן הם אף פעם לא הגיעו לנקודה המדויקת בה נמצא האוצר".
"אתה חושב שהמפה שבידנו מלאה?" שאלה יעל את דוביק.
"אני לא יודע", ענה דוביק "יש בה יותר סימנים מהמפות שנתגלו עד כה, אבל אי אפשר לדעת.
אני מקווה שמנדי יוכל לעזור לנו".
נזכרתי שקראתי באינטרנט על חוקר נוסף שיצא למסעות עם דוביק ותיארתי לעצמי שמדובר בו.

אחרי עשרים דקות בערך עצרנו ליד שער שחור וגדול באחד הרחובות הצדדיים והיוקרתיים של תל אביב. מעל השער היו מצלמות אבטחה שמצלמות את הבאים. חומה גבוהה הקיפה את הבית ובצמוד לחומה מצידה הפנימי היו פזורים עצים גבוהים שגם עליהם הותקנו מצלמות אבטחה. דוביק עצר את הרכב בסמוך לשער וצלצל באינטרקום.
"מי זה?" נשמע קול מתוך הרמקול.
"דוב שנאור, באתי למנדי", ענה דוביק.
השער נפתח לאט ונכסנו עם הרכב בשביל לתוך חצר ענקית. במרכז החצר עמד בית רחב ידיים.
בחיים לא ראיתי בית כזה ענק, ממש כמו האחוזות שרואים בטלוויזיה של כל מיני עשירים מחוץ לארץ.
דלת העץ הגדולה נפתחה לקראתנו ואדם לבוש בחליפה שחורה עם עניבה אדומה עמד מולנו. "בואו איתי", הוא אמר והוביל אותנו במסדרון ארוך לכיוון חדר גדול שהיה בקצה.
"תמתינו כאן", אמר, "אני אבדוק אם מנדי יכול לקבל אתכם עכשיו, תרצו משהו לשתות בינתיים?"
דוביק אמר "לא תודה". המשרת הנהן, "תרצו קולה?" שאל אותנו, אביעד אמר בשמנו "כן, תודה".
המשרת יצא מהחדר. הסתכלתי סביבי, החדר היה רחב ידיים עם חלונות ענקיים שמשקיפים על הגינה המטופחת שבחוץ. בגינה עבדו שני גננים במרץ ועיצבו את השיחים בצורת כדורים מושלמים.
מנורת שנדליר גדולה הייתה תלויה מהתקרה ו- 20 קנים בצורת נרות היו מחוברים אליה. מדף ספרים כבד וגדול היה צמוד לקיר ועליו נחו עשרות ספרים עבי כרס בכריכות עור.
מול לחלון עמד שולחן כתיבה גדול ועתיק ובסמוך אליו עמד כיסא עץ בצבע חום עם ידיות מעוטרות.
על הקיר מאחורי השולחן היו תלויות תעודות הוקרה רבות מתחרויות ארכיאולוגיה שמנדי כנראה נתן להן חסות. בין התעודות על הקיר בלטה תמונה גדולה בה הופיעו שלושה ילדים מחייכים עם מדליות על הצוואר ולידם אדם מבוגר, כנראה מנדי. בראש התמונה נכתב "תחרות הארכיאולוג הצעיר 2008". על השולחן עמד מגן מזהב שעליו היה כתוב "פרס ישראל לארכיאולוגיה 2010".
המשרת חזר לחדר, הוא החזיק בידו מגש כסף עגול ומבריק ועליו שלוש כוסות זכוכית גבוהות מלאות קולה. הוא הניח את כוסות המשקה על השולחן לפנינו ואמר "מנדי מיד יתפנה אליכם".
"אולי בכל זאת תרצה משהו לשתות אדוני?" שאל את דוביק, "לא תודה, אני מסודר" ענה דוביק.
הספות היו נוחות מאוד. אנחנו התרווחנו ושקענו בספה אבל שמתי לב כי דוביק מרגיש אי נוחות מסוימת, הוא ישב על קצה הספה, לא היה מוכן לשתות דבר ונראה מתוח מאוד.
שתינו את הקולה הקרה והמתנו בסבלנות, אביעד היה מרותק לגננים שקיצצו במקצועיות את השיחים לצורת כדור, יעל הסתכלה על תעודות ההוקרה שהיו תלויות על הקיר ואני חלמתי בהקיץ איך אני מוצא את האוצר, מתעשר וקונה ארמון כמו זה עם משרתים וגינה יפה.
לאחר מספר דקות חזר המשרת. "מנדי יפגוש אתכם כעת" אמר ברשמיות "תתלוו אלי בבקשה".
הלכנו אחריו ונכנסנו לחדר גדול יותר מהחדר הקודם. גם בחדר זה היו ספות עור גדולות ושולחן כתיבה ענק. מאחורי השולחן ישב מנדי, זיהיתי אותו מהתמונה עם הילדים שראיתי בחדר הקודם. למנדי, כמו לדוביק, היה שיער מאפיר שגרם לו להראות כמו סבאל'ה נחמד. הוא לבש חולצת פולו לבנה והרכיב משקפיים עגולים.
"בואו היכנסו", אמר מנדי וקם ללחוץ את ידינו. ראשית הוא לחץ את ידו של דוביק, לאחר מכן לחץ את ידו של כל אחד מאתנו, לחיצת ידו הייתה חזקה וחמה. שבו, אמר והצביע על ספה כבדה שעמדה בצד החדר.
"שנים לא התראינו," אמר לדוביק לאחר שהתיישבנו.
"כן", אמר דוביק, "אתה יודע, עובדים קשה, רצים אחרי הזמן".
"כמה זמן לא נפגשנו?" שאל מנדי "כבר כמעט שלוש שנים, לא?"
"משהו כזה", אמר דוביק.
"קראתי על התערוכה שאתה מארגן במוזיאון", אמר מנדי, "הביקורות מאוד מפרגנות. כתבו שהתערוכה מעניינת ומוצלחת מאוד, אפילו פיניתי זמן השבוע לבוא".
"תודה", אמר דוביק " בתערוכה משתתפים אומנים חדשים מוכשרים מאוד. הם עבדו מאוד קשה ועשו עבודה מצוינת".
פניו של מנדי הרצינו, "אז במה זכיתי היום? לאחר שלוש שנים של נתק?" שאל את דוביק לאחר שיחת הנימוסים הקצרה שניהלו.
"יש בידי משהו שיכול מאוד לעניין אותך ", ענה דוביק, "ואני צריך את עזרתך" הוסיף.
"בשמחה" אמר מנדי, "ומי הילדים?" שאל, "הם מצאו את זה" אמר דוביק "והביאו את זה אלי".
"טוב, בוא נראה במה מדובר", אמר מנדי "הצלחת לסקרן אותי".
דוביק סימן לי, הוצאתי מכיס המכנסיים את המפה, קמתי מהספה והחלתי ללכת לכיוון מנדי שישב מאחורי השולחן. מנדי התרומם מהכיסא, לקח את המפה מידי, התיישב שוב על הכיסא והדליק את מנורת הקריאה שעמדה בצד השולחן.
"זה מה שאני חושב שזה?" שאל מנדי, "כך זה נראה" אמר דוביק ונעמד לצד מנדי. אני בחנתי כבר את המפה וראיתי שיש בה סימנים נוספים שלא הופיעו במפה הקודמת. אולי הסימנים החדשים יעזרו לנו לאתר את המיקום המדויק. מנדי פתח את אחת המגירות בשולחן, חיטט בה והוציא זכוכית מגדלת.
"מאיפה השגתם את זה?" שאל אותנו, תוך כדי בחינת המפה בעזרת זכוכית המגדלת.
דוביק התעלם מהשאלה של מנדי ואמר "אתה יודע לפענח את הסימנים החדשים שהתווספו למפה?"
"נראה שהסימנים האלה באמת לא היו במפות הקודמות" אמר מנדי, "אני חושב שהסימנים החדשים מכוונים בכלל לאזור אחר מהאזורים בהם חיפשנו עד היום. תראה את הסימון הזה" הצביע מנדי במקום כלשהו על המפה "והסימון הזה פה" הצביע על מקום נוסף. מנדי הרים את עיניו והסתכל על דוביק. "נראה שהאוצר נמצא בכלל בהר הגבוה ולא בפירמידות כמו שחשבנו עד היום".
"כן, לפי המפה הזו האוצר נמצא בהר סיני", אמר מנדי, "זה שינוי דרסטי".
דוביק חזר למקומו על הספה לידינו, "אל ההר הגבוה אף משלחת חיפוש לא יצאה עד היום. מי חשב שהאוצר יהיה שם, כל הסימנים עד היום הצביעו על הפירמידות והאזורים סביבן", אמר.
"אם המפה הזאת אמינה אז כדאי לצאת למסע חיפוש בהר הגבוה", אמר מנדי, "המפה הזאת מצביעה באופן ברור על כך שהאוצר מוטמן שם". לאחר שסיים את המשפט, מנדי הרים את שפופרת הטלפון, חייג מספר כלשהו ומלמל משפט בשקט שלא הצלחנו לשמוע. לאחר מכן הוא סיים את השיחה וניתק.
את מה שקרה באותו הרגע אף אחד מאיתנו לא צפה. דלת החדר נפתחה בפראות, אל החדר נכנסו ארבעה בריונים לבושים בשחור שהתנפלו עלינו, קשרו לנו את הידיים ושמו לנו כיסוי על העיניים. ניסינו להתנגד, אך זה היה קרב אבוד, הם היו חזקים מאתנו פי כמה.
בזמן שהבריונים גררו אותנו החוצה, שמענו את מנדי אומר: "הקדשתי את כל חיי לחיפוש מפת האוצר, האוצר הזה שלי ולא אתן לאף אחד לקחת אותו ממני".
הבריונים הכניסו אותנו לתוך רכב מסחרי גדול והחלו בנסיעה מהירה. באותו רגע הדבר היחיד שעליו הצלחתי לחשוב היה על יעל. הצטערתי שגררתי אותה להרפתקה הזו, שמי יודע איך היא תסתיים. "תשחררו אותנו מיד או שנתלונן במשטרה" צעקתי.
לא חלפה דקה והרגשתי מהלומה חזקה בבטן. אחד הבריונים נתן לי אגרוף וצעק "תשתוק, או שאתה והחברים שלך תחטפו עוד כמה כאלה". התכווצתי מכאב ושתקתי.
אחרי בערך 10 דקות של נסיעה, בהן ישבנו מבוהלים ברכב מבלי לראות דבר, הרכב עצר. הדלת נפתחה ונגררנו החוצה. הבריונים הכניסו אותנו לתוך מחסן או מבנה סגור כלשהו, שמענו מבפנים קול מנעול שנסגר ואת הרכב נוסע משם.
"יעל! אביעד!" צעקתי, "אתם כאן?"
"כן", שמעתי את אביעד מימיני, יעל מיררה בבכי משמאלי, "אני פה".
"דוביק?" שאלתי, "אתה כאן?", לא נשמע קול.
נאבקתי עם החבל שקשר את ידי בניסיון להשתחרר. הרגשתי איך הוא צורב לי את היד וחותך אותי, אבל נאבקתי בכל הכוח. אני חייב להשתחרר, חשבתי לעצמי, זה לא משחק. אני חייב לקחת אחריות ולשחרר את אביעד ויעל מהמצב אליו נקלענו בגללי.
"אתם בסדר?" שאלתי את אביעד ויעל.
"אני בסדר" אמר אביעד, "אני קשור ולא רואה כלום אבל חוץ מזה אני בסדר"
"יעל, נפגעת? את בסדר?" שאלתי בדאגה.
"לא, אני בסדר" ענתה יעל תוך שהיא ממשיכה למרר בבכי.
ליבי יצא ליעל. אני אכסח את המנדי הזה כשאשתחרר מכאן, חשבתי לעצמי.
"אביעד, אתה מצליח להשתחרר מהחבל", שאלתי.
"לא", ענה אביעד, "הוא קשור ממש חזק."
"אתה יכול להוציא מהכיס שלי את צרור המפתחות של הבית?" שאלתי את אביעד "אני אנסה לנסר את החבל עם המפתח של תיבת הדואר הוא משונן יחסית"
אביעד התקרב אליי ותוך מאמץ הצליח להכניס את ידו לכיס מכנסיי ולהוציא את המפתחות.
לקחתי מידו של אביעד את הצרור והתחלתי לנסר לאט לאט את החבל, כל תנועת ניסור פצעה את ידי ושרפה, הרגשתי איך עורי מתקלף ודם מתחיל לזלוג.
אחרי מאבק די עיקש וארוך עם החבל הצלחתי לנסר את החבל ולשחרר את ידי, הורדתי את כיסוי העיניים ולא ראיתי כלום, היה חושך מוחלט במחסן.
גיששתי עם ידי לעבר המקום שבו שמעתי את קולו של אביעד מימיני עד שנגעתי בראשו, אביעד נבהל זז במקום וצעק: "עזוב אותי, מה אתה רוצה ממני?" אמרתי לו בלחש "אביעד זה אני תומר, אני אשחרר אותך" , שחררתי את אביעד ואז קראתי בלחש: יעל, יעל איפה את?" "יעל ענתה בקול חלש אני פה, הלכתי בעקבות הקול עד שנתקלתי בה בעדינות עם הרגל, שחררתי גם אותה.
עיני כבר התרגלו מעט לחושך וראיתי קצת יותר מסביבי "מהר, אמרתי ליעל ואביעד חייבים לצאת מפה לפני שהבריונים יחזרו"
הסתכלתי סביבי וראיתי שיש חלון גבוה שמכוסה בפלטת עץ. "אביעד", אמרתי "תטפס עלי ותנסה לפתוח את החלון", יעל ישבה על הרצפה והמשיכה לבכות, אמרתי לה "אל תדאגי, אנחנו נצא מכאן בקרוב מאוד"
אביעד טיפס לי על הגב והצליח להוריד את פלטת העץ מהחלון, מספר קרני שמש חדרו דרך החלון למחסן והאירו אותו באור חלש. "תבדוק אם החלון נפתח", אמרתי לאביעד.
אביעד נתן מכה למשקוף, החלון רעד בצליל צורמני, "תרים את הוו", אמרתי
אביעד הרים את הוו והצליח לפתוח את החלון בחריקה רועשת. "אני אצא מהחלון", אמר ואפתח לכם את הדלת מבחוץ, "טוב, תיזהר שאתה קופץ, אמרתי "זה גבוה"
אביעד עבר מבעד לחלון וקפץ למטה, שמעתי קול חבטה בקרקע, אך אביעד מיד צעק מבחוץ : "אני בסדר, אני בסדר" כמה שניות לאחר מכן נשמע קול של בריח זז והדלת נפתחה לרווחה.
הלכתי לכיוון יעל, התכופפתי ונתתי לה יד, בואי אמרתי, הכול בסדר אפשר לצאת, השתחררנו", יעל קמה ונאחזה בי, חיבקתי אותה וצעדנו יחד החוצה.
כשעמדתי מחובק עם יעל מחוץ למחסן, שכחתי לרגע מהכול, לא חשבתי על מפת האוצר, על מנדי, על המחסן, פשוט רציתי שהרגע הזה יימשך לנצח.
ואז שמעתי את קולו של אביעד מאחורי: "איפה דוביק?" הוא שאל "הוא לא פה במחסן, אולי הם עשו לו משהו, אנחנו חייבים למצוא אותו".
יעל קצת התרחקה והשתחררה מהחיבוק שלי, ניגבה את פניה ואמרה: "חייבים ללכת למשטרה, זה כבר נהיה רציני".
"טוב" אמרתי, קודם נבין איפה אנחנו נמצאים ואז נלך למשטרה, מישהו יודע איפה נמצאת תחנת המשטרה?" שאלתי את יעל ואביעד "נשאל מישהו בדרך", ענה מיד אביעד
התחלנו להתקדם ברגל ולחפש שמות של רחובות, שוטטנו ברחובות לא מוכרים כמעט חצי שעה, לא זיהינו שום רחוב או סימן דרך להבין איפה אנחנו נמצאים, הבתים באזור זה היו ישנים ומוזנחים, קירות הבתים התקלפו והכניסות לבניינים הקטנים היו מלוכלכות, תיבות הדואר היו שבורות סיסמאות גרפיטי שחור היו מרוססות על החומות מסביב, פחי אשפה מלאים עמדו בצדי הדרך וחתולי רחוב התחבאו מאחוריהם.
מה זה המקום הזה? שאל אביעד, "נראה לי שאנחנו כבר לא בתל אביב" אמרתי
לבסוף לאחר מספר פניות שלקחנו בסמטאות קטנות ולא מוכרות נפלטנו לכביש הראשי.
לכביש היו שני נתיבים לכל כיוון והוא היה סואן מאוד.
לפתע יעל הרימה את ידה וצעקה "מונית, מונית", מונית לבנה עצרה כמה מטרים לפנינו, "בואו, אמרה יעל" ורצה לכיוון המונית. אביעד ואני רצנו אחריה ונכנסנו כולנו למונית.
יעל ישבה מקדימה ולאחר שאני ואביעד סגרנו את הדלת האחורית, יעל הורתה לנהג: "לתחנת המשטרה".
שאלתי את הנהג "איפה אנחנו?" "מה זאת אומרת?" שאל הנהג כלא מבין את השאלה, "באיזה עיר אנחנו?" חידדתי את השאלה, "ביפו" ענה הנהג "מה אתם לא יודעים איפה אתם נמצאים?" צחק
לאחר נסיעה של מספר דקות הנהג עצר ליד תחנת המשטרה, יעל שילמה לו ויצאנו מהמונית.
"קדימה, בואו ניכנס לתחנה ונדווח על המנדי הזה שחטף אותנו ועל דוביק שנעלם, אני מקווה שהמנדי הזה יישב בכלא הרבה זמן על זה". אמרה יעל
נכנסנו לתוך התחנה, התחנה הייתה שקטה מאוד, תמיד בסרטים ובסדרות הטלוויזיה תחנות המשטרה שוקקות חיים, עבריינים עם אזיקים צועקים ושוטרים באים והולכים, אך כאן התחנה הייתה שוממה לא שוטרים ולא גנבים- שקט מוחלט.
נכנסנו לתוך התחנה פנימה והצצנו לחדרים אולי נמצא מישהו שנוכל לדווח לו על המאורעות שעברנו בשעות האחרונות. אך כל חדר שעברנו היה ריק, תחנת רפאים.
עד שהגענו לחדר גדול שכנראה היה חדר התדריכים, בחדר ישבו כשלושים שוטרים לבושים במדים כחולים והקשיבו לתדריך ממפקד התחנה שעמד מולם ודיבר בקול.
אביעד כבר כמעט נכנס לחדר כאשר שמתי לב למשהו בחדר ומשכתי אותו בשנייה האחרונה החוצה לפני שמישהו הספיק לראות אותו.
אביעד הסתכל עלי מופתע ולא הבין מה קרה, סימנתי לו עם האצבע שיהיה בשקט.
"מה קרה?" שאל אותי אביעד אחרי שהתעשת
"מנדי שם" לחשתי לו
"מה?" שאל אביעד
"מנדי יושב שם ליד מפקד התחנה"
"איך זה יכול להיות" אמרה יעל
חזרנו לדלת והצצנו פנימה וראינו את מפקד התחנה מסיים את דבריו ומזמין את מנדי לדבר
מנדי נעמד ואמר: "חייבים לתפוס את העבריינים האלו ולהכניסם לכלא, הם פרצו לביתי חמושים ומסוכנים, מזל שהצלחתי להימלט מהם …" לא חיכינו לסוף דבריו וברחנו מהתחנה.
"מה נעשה עכשיו?" שאלה יעל עם דמעות בעיניים
"נלך למוזיאון" עניתי, חייבים למצוא את דוביק, התחלנו בריצה לכיוון המוזיאון, בזמן הריצה עברו לי מחשבות רבות בראש, איך הסתבכנו ככה? אפילו המשטרה מחפשת אותנו עכשיו ואנחנו מוגדרים כעבריינים מסוכנים. מה קרה לדוביק? אני מקווה שהוא בריא ושלם ולא קרה לו משהו בגללי.
מי זה המנדי הזה ואיך יש לו קשרים כאלו עם מפקד תחנת המשטרה.
הגענו למוזיאון, הפעם כבר לא היו הרבה אורחים במוזיאון והשומר הרים את מבטו מהעיתון שקרא והסתכל עלינו במבט מותש, על פי מבטו נראה שהיו הרבה מאוד אנשים היום במוזיאון.
נכנסו ורצנו ישר לחדר של דוביק, החדר היה ריק, אמרתי ליעל ואביעד: "בואו נשאל את המזכירה שלו" דלת החדר של המזכירה היה סגור, דפקנו על הדלת מספר פעמים "כן" נשמע קול מתוך החדר פתחתי את הדלת "שלום", אמרתי למזכירה, "את אולי יודעת איפה דוביק? הוא לא בחדר"
"דוביק נסע" אמרה המזכירה , "את יודעת לאן?" שאלתי, "לא, הוא לא אמר לאן, אתם רוצים להשאיר לו הודעה?", "לא תודה" עניתי.
יצאנו מהמוזיאון ולא ידענו מה לעשות, בואו נלך אלי הביתה ונחשוב על משהו, אמרתי.

1.7. נוסעים להציל את דוביק
היינו מבולבלים לגמרי, היו המון שאלות פתוחות ולא ברורות
חייבים להציל את דוביק אמרתי, מה הם עשו איתו? ולמה מנדי הלך להתלונן במשטרה עלינו?
הגענו אליי הביתה, השעה כבר הייתה מאוחרת, אף אחד לא היה בבית.
אני מת מרעב, אמרתי, בואו נאכל משהו ואז נחשוב מה עושים, אביעד ויעל הסכימו איתי מיד.
פתחתי את המקרר וכשראיתי את הסירים הבנתי כמה אני רעב, הוצאתי כמעט כל מה שהיה במקרר באותו זמן: שניצלים ופתיתים שאימא הכינה אתמול, אורז ואפונה מלפני יומיים ובנוסף, הוצאתי סלט חומוס, סלט ירקות ושלוש פיתות מהפריזר, חיממתי את הכל במיקרו וישבנו סביב השולחן לאכול.
אני ואביעד העמסנו עוד ועוד אוכל על הצלחות וטרפנו כאילו לא ראינו אוכל שנתיים, יעל אכלה רק שניצל, אורז וסלט והסתכלה עלינו בתימהון כיצד אנחנו ממלאים שוב ושוב את הצלחות שלנו.
לאחר שאני ואביעד סיימנו לרוקן את האוכל מהצלחות בפעם השלישית וקינחנו בעוגת שוקולד עם סוכריות שנשארה מיום ההולדת של אורי, התפנינו לחשוב בהיגיון.
"אז מה עושים עכשיו?" שאל אביעד.
בדיוק אז, אבא נכנס הביתה " שלום אביעד" הוא אמר, "נעים מאוד, אני עודד, אבא של תומר" אמר ליעל, "מה נשמע תומר?" שאל אותי, "אימא עוד לא חזרה, דיברנו בטלפון לפני רבע שעה והיא אמרה שהיא בדרך"
מה קרה לך ביד? שאל אבא בבהלה כאשר ראה את החתכים והדם בידי,
מרוב התרגשות ואדרנלין כבר שכחתי לגמרי מהפצע ביד, אך לאחר שאבא שאל הרגשתי צריבה עמוקה וכאב בפצע.
החלפנו מבטים בינינו והחלטנו לספר לאבא הכול.
לאחר שסיימנו לספר לאבא את כל הסיפור, כולל החלק של החטיפה וההעלמות של דוביק שאל אבא "דוביק זה אותו דוביק שעובד עם אימא במוזיאון?"
"כן אמרתי, זה אותו דוביק"
"אם ככה, אז משהו לא מסתדר לי בסיפור" אמר אבא
"מה לא מסתדר?" שאלתי את אבא
"דיברתי מוקדם יותר עם אימא בטלפון והיא סיפרה שדוביק התקשר אליה ואמר לה שהוא נאלץ לנסוע למספר ימים ואם היא תוכל להדריך במקומו את כיתת האומן שמתוכננת בעוד יומיים במוזיאון.
"הוא אמר לה לאן הוא נוסע?", שאלה יעל, "אני חושב שאימא אמרה משהו על נסיעה לסיני" אמר אבא.
"מה!!!" אמרנו שלושתנו יחד, הוא נסע לסיני.
"כנראה הבריונים חטפו אותו והכריחו אותו לנסוע איתם לסיני למצוא בשבילם את האוצר" אמר אביעד.
"חייבים לעזור לו" , אמרתי "מי יודע מה הוא עובר שם איתם"
"כן, הם מסוכנים ואכזריים" הוסיפה יעל.
"אז מה נעשה עכשיו?" שאלתי, "אפילו למשטרה אי אפשר ללכת"
"כנראה שבשביל להבין מה קורה נצטרך לנסוע עד לסיני" אמר אביעד
בדיוק אז נכנסה אימא הביתה, "מי נוסע לסיני?" שאלה "אני מקווה שלא הכנסת להם רעיונות טיפשיים על טיולים שעשית בגילם בפסח", אמרה אימא והסתכלה במבט מאיים על אבא.
"אנחנו חייבים לנסוע להציל את דוביק", אמרתי
"איזה דוביק?" שאלה אימא
"דוביק מהמוזיאון, שעובד אתך", אמרתי
"מה פתאום להציל, ומאיפה אתה מכיר את דוביק בכלל?"
"זה סיפור ארוך", אמרתי
"יש לי זמן", אמרה אימא, "שבו ותתחילו לספר מה אתם כאלה נסערים ומה הקשר לדוביק וסיני"
כשסיימנו לספר לאימא את כל הסיפור היא הייתה מזועזעת, איך לא סיפרת לי כלום עד עכשיו, נזפה בי. "זה לא משנה עכשיו", אמר אבא, "דוביק כנראה בסכנה וצריך לעזור לו"
"הוא באמת נשמע נסער כשהתקשר אלי היום והודיע שייעדר למספר ימים, אני מרוב שמחה שקיבלתי את התפקיד לא שאלתי אפילו מה קרה שהוא מבטל אחרי שהתכונן וחיכה לזה כל כך הרבה זמן".
בכל זאת, אמרה אימא, "אתם לסיני לא נוסעים ובטח לא לבד".
"אבל חייבים לעזור לדוביק" אמרתי, "הוא הסתבך בזה בגללנו" הוספתי
"לא מעניין אותי, אז תלכו למשטרה, אתם לסיני לא נוסעים".
"הלכנו כבר למשטרה", אמרתי "והמנדי הזה, זה שחטף אותנו היה שם וסיפר לשוטרים שאנחנו אלה שתקפנו אותו, השוטרים יאמינו לו, הוא עשיר ומפורסם" אמרתי.
"אני אסע איתכם" אמר אבא ופזל לעבר אימא לראות את תגובתה, "אני מכיר טוב את האזור"
"אבל יש לך את הקבוצה של התיירים שבאים בפסח" אמרתי
"הם ביטלו", אמר אבא
"בסופו של דבר, אחרי שתכננתי להם טיול מיוחד שיכלול את כל האתרים הכי מיוחדים בארץ הם נאלצו לבטל בגלל מחלה של אחד מהנוסעים, אני מקווה שיבואו אחרי הפסח".
"איפה מפת האוצר עכשיו?" שאל אבא
"אצל מנדי" אמרתי, "אבל כמו שסיפרנו לך, מנדי הלך למשטרה ואמר למנהל התחנה שאנו עבריינים וצריך לתפוס אותנו, אנחנו לא יכולים ללכת אליו"
"ויש עותק למפה?" שאל אבא
"לא", ענו יעל ואביעד ביחד "דווקא כן" אמרתי, "צילמתי את המפה בטלפון שלי ברגע שהבנתי במה מדובר"
"חשיבה טובה" אמר אבא, "כל הכבוד תומר"

"אז מתי נוסעים?" שאלתי את אבא
"קודם שיעל ואביעד ישאלו את ההורים שלהם אם בכלל מרשים להם לנסוע, אחר כך כבר נראה"
יעל ואביעד נרגשים רצו לבתיהם לספר להורים שלהם ולבקש מהם רשות.
אימא אמרה שגם היא מצטרפת, אבל אבא אמר לה שחבל לפספס הזמנות כזאת גדולה להנחות את כיתת האומן בתערוכה וחוץ מזה מישהו צריך להישאר בבית עם אורי.
לבסוף, אימא השתכנעה, אבל הזהירה את אבא שישמור עלינו היטב ואם קיים סיכון הכי קטן שמיד נחזור.
לאחר כשעה קלה חזר אביעד "אבא מרשה לי לנסוע, אך הוא ביקש לדבר אתך קודם" אמר אביעד לאבא, אבא אמר "בוודאי, אני אתקשר אליו עכשיו" והלך לחדר עבודה לדבר עם אבא של אביעד בשקט.
האבות שלי ושל אביעד חברים טובים עוד מהצבא, הם שירתו בגולני ועשו מילואים יחד במשך 20 שנה, יש להם משפטים כאלו שרק הם מבינים והם תמיד נזכרים בכל מיני חוויות ובדיחות מהמילואים במפגשים.
כשאבא הלך להתקשר לאבא של אביעד נשמע צלצול מהאינטרקום למטה, זאת יעל, אמרתי ופתחתי את דלת הכניסה לבניין, לאחר כמה דקות היו דפיקות חלשות בדלת, פתחתי את דלת הכניסה לדירה יעל נכנסה ואחריה יהלי.
"ההורים שלי מרשים, אבל רק בתנאי שמישהו מבוגר נוסע אתנו גם, אה ויהלי גם רוצה לבוא, אין בעיה נכון?" ספק שאלה, ספק הודיעה.
"בטח אמרתי, ברור" והסתרתי את החמיצות בליבי.
יהלי סיפר שהוא בדיוק בא ליעל כאשר היא כבר הייתה בדרכה לצאת ולחזור לתומר, יעל סיפרה לו את כל מה שקרה, הוא רצה מאוד להצטרף ולעזור להם בחקירה, גם ככה הוא מטפס על הקירות משעמום בחופש הזה, אז הם הלכו אליו וביקשו אישור גם מהוריו לנסוע, אחרי שהוריו הסכימו הם באו.
אבא בדיוק חזר מהחדר לאחר שסיים את שיחת הטלפון עם אבא של אביעד
אבא שלך מסכים שתיסע, אבא אמר לאביעד
ותומר, אבא פנה אליי, התחייבתי בפניו שכשאנחנו חוזרים אתה עוזר להם לסייד את הבית.
טוב אמרתי, אין בעיה. וחשבתי לעצמי אם נמצא את המפה, אין טעם לסייד, הם כבר יקנו בית חדש.
גם אתה מצטרף? שאל אבא את יהלי,
כן ,ענה יהלי
מצוין. אם כך, אמר אבא צריך להתחיל להתארגן הוא הוציא נייר וכתב:
רשימת ציוד:

•  תרמיל גב
• 2 בקבוקי מים גדולים
• פנס
• כובע
• נעלים נוחות להליכה
• מגבת וכלי רחצה
• בגדים להחלפה
• תחתונים וגרביים
• שק שינה
• בגדים חמים ללילה

כל אחד קיבל דף עם רשימת ציוד ואבא אמר אני הולך לעשות מספר טלפונים לאנשים שאני מכיר בסיני, אני אארגן לנו דליל וגמלים למסע.
מי צריך דחליל בסיני ? אביעד שאל
לא דחליל, אמר אבא , דליל זה מדריך בדואי מקומי.
אנחנו נצא מחר מוקדם בבוקר, ניקח את האוטובוס הראשון בשעה שש.
לא כדאי לצאת כבר היום בלילה? שאלתי את אבא. אם דוביק נחטף כל שעה יכולה להיות קריטית, הוספתי
אני לא מאמין שיפגעו בדוביק , אבא אמר, הוא היחיד שיכול להוביל לאוצר.
זה חסר טעם יהיה לצאת הלילה, עדיף שנישן טוב ונצא בבוקר
תארגנו את הציוד ותנוחו היטב כי מחר מחכה לנו נסיעה ארוכה, אמר אבא.
יעל ,אביעד ויהלי יצאו לביתם לארגן את הציוד הנדרש, כולנו היינו נרגשים. תהיו פה מחר ב 5:30 צעקתי אחריהם בחדר מדרגות, תחושת התרגשות עברה לי בגוף, נראה שגם הם מאוד נרגשים לקראת ההרפתקה.
שמחתי שאבא נרתם כך להרפתקה ויותר מזה שאני ויעל נהיה ביחד בחופשת הפסח.
למה היא היתה חייבת להזמין גם את יהלי? חשבתי לעצמי.
למה הוא תמיד נתקע היהלי הזה.
בלילה לא הצלחתי להירדם, חשבתי על הנסיעה לסיני, על ההליכה והשינה ליד יעל, חשבתי גם על דוביק, הוא בטח חושש לחייו והבריונים מאיימים עליו ומרביצים לו ועל מנדי הרשע שגנב לנו את המפה וכלא אותנו במחסן ושלח את הבריונים שלו עם דוביק להביא לו את האוצר.
כנראה שהעייפות ומאורעות היום כל כך התישו אותי שלבסוף שקעתי בשינה עמוקה.
תומר, צריך לקום, שמעתי את קולו של אבא, פתחתי את עיני בקושי, הרגשתי כאילו עברו חמש דקות מאז שהלכתי לישון, אך ההתרגשות והציפייה גרמו לי לנתר מהמיטה, התלבשתי במהירות, צחצחתי שינים וגררתי את התרמיל לסלון.
אבא כבר שתה קפה במטבח, ראיתי את תרמיל הטיולים הישן שלו מונח על הרצפה ליד הדלת.
אבא הרים את מבטו אליי ושאל: אתה מוכן לצאת לדרך? שאל.
מוכן ומזומן, עניתי,
להכין לך שוקו, שאל?
אני כבר אכין לעצמי, אמרתי ופניתי לארון במטבח להוציא את השוקולית כשצלצול קצר נשמע מהאינטרקום.
במסך האינטרקום ראיתי את אביעד, יעל ויהלי עומדים עם תיקים גדולים על הגב ליד דלת הכניסה לבניין.
קח איתך את השוקו לדרך, אמר אבא, צריך כבר לצאת.
אמרתי להם שאנחנו יורדים, הרמתי את התרמיל ומשכתי את הרצועות כך שיתאימו לגובה הכתפיים, כבר מזמן לא יצאתי לטיול ארוך עם תרמיל הטיולים שלי, אבא סיים את הקפה בשלוק, לקח את התרמיל שלו ופתח את הדלת. יצאנו יחד לחדר מדרגות, על השוקו כבר ויתרתי.
יעל , אביעד ויהלי חיכו לנו למטה עם תיקי גב ענקיים מתרגשים לקראת המסע לסיני
"בוקר טוב" אמר אבא כשיצאנו
"דיברתי עם חבר שלי, סוכן נסיעות ממצרים, הוא סידר לנו מדריך בדואי מסיני שמכיר את ההר הגבוה כמו את כף ידו, הוא יתלווה אלינו במסע עם כמה גמלים שיסחבו את הציוד ויביאו לנו גם מים ואוכל לכל התקופה".
"אל תזכירו את האוצר, אנחנו נחפש אותו לבדנו לפי המפה"
"ומה עם דוביק?" שאל אביעד
"אני מאמין שנצליח לאתר גם את דוביק במסלול, ישנה דרך אחת לטפס על ההר ואם דוביק שם הוא יהיה היכן שהוא על השביל".
1.8. יוצאים לדרך
בשעה שש היינו ישובים על האוטובוס לאילת, יהלי ויעל ישבו יחד במושב הראשון, אני ואביעד ישבנו במושב אחריהם אבא ישב לבדו במושב המקביל.
אבא כמו מדריך טיולים מנוסה הרגיל לאוטובוסים נרדם חמש דקות אחרי שהאוטובוס התחיל בנסיעה, בהתחלה ניסיתי גם אני לישון, אבל כנראה בגלל ההתרגשות לא הצלחתי להירדם, אחר כך ניסיתי לשחזר יחד עם אביעד את מאורעות יום האתמול ולנסות לתהות על קנקנו של מנדי, בסופו של דבר שנינו שתקנו ושקענו במחשבות.
מלפנינו יעל ויהלי צחקקו והתלחששו כל הנסיעה, איך הם התקרבו ככה חשבתי לעצמי, זה לא הוגן שיהלי זכה בכול: הוא גם ספורטאי טוב, גם ההורים שלו עשירים מאוד, הוא גם תלמיד טוב ובנוסף לכל זה כל הבנות תמיד סביבו.
למה הוא בא? חשבתי לעצמי, לא מספיק שהוא צמוד ליעל בזמן הלימודים, קיוויתי קצת להתקרב אליה בנסיעה הזו, היהלי הזה הרס לי את כל התוכניות.

2. חלק ב- סיני
2.1. מתחילים לחפש את האוצר
מוסטפא חיכה לנו בתחנת המוניות בסיני "ברוכים הבאים" אמר במבטא ערבי "איך עברה עליכם הנסיעה?" שאל
"בסדר גמור", ענה אבא "אנחנו מוכנים לצאת לדרך, אני מקווה שמוחמד עדכן אותך על המסלול"
"כן, אמר מוסטפא, מוחמד אמר שאתם רוצים לטפס על ג'אבל מוסא". אבא הנהן
"בואו אחריי נעמיס את התיקים שלכם על הגמלים" אמר מוסטפא והלך בקצב מהיר לכיוון המדבר.
לאחר צעידה מהירה של כמה דקות הגענו לבית בוץ קטן שמאחוריו עמדו בנחת שלושה גמלים ליד עץ גדול ושתו מים מקערת מים ענקית, ילד בדואי קטן עבר בין הגמלים עם צינור ומילא את הקערה במים נוספים.
"הם שותים כמות של 200 ליטר כל גמל, כך הם יכולים להיות שבועיים בלי לשתות" אמר מוסטפא בעברית קלוקלת עם מבטא כבד.
הוא סימן לנו להניח את התיקים ליד הגמלים ואמר לילד משהו בערבית, הילד עזב את הצינור והתחיל לקשור את התיקים לגב הגמלים.
מוסטפא הכניס אותנו לבית הבוץ הקטן, "שבו" אמר לנו והצביע על שמיכות הצמר שהיו פזורות על הרצפה. תנוחו קצת מהנסיעה עד שנסיים להתארגן ליציאה
התיישבנו על השמיכות ולאחר זמן קצר הגיעה אישה בדואית עם רעלה שחורה שהסתירה לה את הפנים למעט העיניים, היא החזיקה מגש גדול שעליו היו כוסות זכוכית צבעוניות עם תה חם ומתוק.
לקחתי כוס תה והוצאתי את הטלפון הנייד מהכיס בשביל להתקשר לאימא להגיד שהגענו, אבל הטלפון הראה שאין רשת זמינה. אבא חייך, "במדבר אין קליטה של טלפונים סלולאריים, אתה יכול לאחסן אותו בתיק למשך כל המסע שלנו".
יעל עשתה פרצוף שחשף את כל מה שחשבה, יעל הייתה מהילדות האלה שמחוברות כל היום לסלולרי ולא יכלה להסתדר 5 דקות בלעדיו.
כאשר סיימנו לשתות את התה, האישה הבדואית חזרה שוב, הפעם עם מגש כסוף עגול וגדול שבמרכזו הייתה ערימה ענקית של אורז, מסביב לאורז בשר כבש ריחני וארבע פיתות דקות וחמות.
מההתרגשות לא הכנסנו כלום לפה מאז שש בבוקר, הריח פתח לכולנו את התיאבון וכשהמגש הונח על השולחן הנמוך כולנו נמתחנו והתקרבנו לשולחן. "היא שכחה להביא מזלגות" אמר אביעד.
אבא צחק, "כאן לא צריך מזלגות" אמר, "בואו תראו איך אוכלים הבדואים" אמר וחתך חתיכה מהפיתה הדקה, קיפל אותה והעמיס עליה אורז ובשר בתנועה סיבובית והכניס הכול לפה.
יעל נראתה מזועזעת, אני התפדחתי , אבל הרעב כנראה גבר על הנימוסים כי תוך רגע כולנו כולל יעל עשינו כמוהו, כאשר הפיתות נגמרו המשכנו לאכול בידיים עד שהמגש התרוקן לגמרי.
האוכל היה מצוין ואפילו נהניתי לאכול בידיים, הסתכלתי על יעל שנראתה משועשעת לגמרי מכל הסיטואציה, כשמבטינו הצטלבו יעל השפילה עיניה לכיוון המגש ואני מיד הזזתי את ראשי באי נוחות לכיוון אחר.
מוסטפא נכנס לבית הקטן עם מגש נוסף שעליו נחו חמש כוסות קפה מהביל ומר "אני רואה שסיימתם לאכול" אמר והניח את המגש "תסיימו לשתות ונצא לדרך, הגמלים מוכנים" אמר.
ההליכה הייתה קשה, זאת הייתה עליה תלולה והשביל היה מלא באבנים מדרדרות וקוצים
מידי פעם מישהו כמעט נפל כשדרך על אבן חלקה, אבל הלכנו בקצב טוב והתקדמנו מהר.
מוסטפא הלך עם כפכפי אצבע ישנות, ודילג מעל הסלעים במקצועיות של מי שמכיר את השביל שנים רבות.
הגמלים הלכו בקצב איטי יותר אחרינו וסחבו את הציוד שלנו וציוד נוסף שמוסטפא הביא, מחבתות, סירים, כדי מים ומזרונים.
את הגמלים ליווה הילד הבדואי הקטן שהתברר שהוא בנו של מוסטפא וקוראים לו ג'מאל
צעדנו כך כשלוש שעות עד שנהיה חשוך ומסוכן להמשיך, מוסטפא אמר "נחנה כאן ללילה", התיישבנו על הקרקע וחיכינו לג'מאל שיגיע עם הגמלים והציוד, בינתיים מוסטפא אסף גללי גמלים ובעזרתם הדליק מדורה קטנה.
"איכס אמרה יעל, הוא נוגע בגללי הגמלים"
אבא הסביר "הגללים הם החומר בעירה הכי טוב שיש בגלל שהם מרוכזים ומכילים קש"
יעל עדיין נגעלה מהרעיון שנוגעים בגללים של גמלים.
אחרי חצי שעה הגיע ג'מאל עם הגמלים, הורדנו מהם את הציוד, מוסטפא לקח סיר ברזל גדול וכבד הניח אותו על המדורה הרתיח בו מים, זרק פנימה ירקות, אורז ותבלינים שהביא עימו, ערבב את הכול ביחד , סגר את הסיר ואמר "עכשיו מחכים שעה לפחות".
בזמן ההמתנה לאוכל הכנו את המחנה לשינה, סידרנו את המזרונים ושקי השינה, ארגנו את התיקים והציוד. ראיתי שיעל עומדת לבדה, אז התקרבתי אליה ואמרתי לה "בטח לא תכננת לישון כך בשטח בחופשת הפסח, אמרת שאת שונאת לישון בשקי שינה", "אני לא אוהבת את זה, אבל אם אין ברירה אני אסתדר" אמרה יעל "בסוף עוד תראי שזה כייף" אמרתי.
מוסטפא בדיוק קרא לנו לבוא לאכול, אמרתי ליעל: "את באה לאכול? אני מת מרעב, אני יכול לאכול גמל מרוב רעב", יעל חייכה והלכה איתי לכיוון המדורה.
מוסטפא הוריד את התבשיל מהמדורה והניח את הסאג' על האש. "הבצק מוכן?" שאל את ג'מאל, ג'מאל התקרב עם קערה גדולה שבתוכה היה בצק דביק והניח לידו. מוסטפא במקצועיות רידד את הבצק והניח על הסאג', כאשר החלו להופיע בועות קטנות על הפיתה הפך אותה לצד שני אפה עוד זמן קצר והוריד מהמדורה.
הפיתות היו רכות וחמות והתבשיל היה מעולה.
"מאיפה אתה יודע לבשל כל כך טוב?" שאלתי את מוסטפא
"אבא שלי היה מדריך טיולים על ההר ומאז שהייתי קטן הצטרפתי אליו לטיולים, הוא לימד אותי את כל סודות ההר וגם לבשל, עכשיו אני מלמד את ג'מאל.
ג'מאל ישב בצד ואכל לבדו "בוא שב איתנו" אמר לו אבא, ג'מאל הסתכל על מוסטפא שסימן לו עם הראש שזה בסדר, ג'מאל קם והתקרב אלינו.
"בן כמה אתה?" שאל אותו אבא, בן 9 ענה ג'מאל. יש לכם חופש מבית ספר? שאל אבא, לא, ענה ג'מאל, כשיש עבודה אז אני עוזר לאבא עם הגמלים.
איזה כייף היה לצאת עם אבא לטיולים במקום ללכת לבית ספר חשבתי, איזה כייף לו לג'מאל.
אחרי שרוקנו את כל סיר האורז, מוסטפא וג'מאל קשרו את הגמלים בצד והתחילו לארגן את הציוד.
נשארנו אנחנו לשבת סביב המדורה "אין שום סימן מדוביק" אמרתי.
"אני מפחדת שכבר פספסנו אותו" אמרה יעל
היינו מותשים מכל חוויות היום וההליכה במדבר,
אבא אמר שכדאי שנלך לישון עכשיו ומחר מוקדם בבוקר נמשיך בטיפוס.
נכנסנו לשקי השינה ושקענו לשינה בתוך רגע.

2.2. בוקר ראשון על ההר
"בוקר טוב", "בוקר טוב" שמעתי קריאות
פתחתי את עיני לאט ולרגע לא הבנתי היכן אני נמצא,
סביבי מדבר צחיח וגמל לועס עשב בקול גדול ופה מלא שיניים עקומות מולי.
התעשתי לאחר כמה שניות,
אה, אני בהר סיני נזכרתי , מחפש את האוצר ואת דוביק
יעל איתי
ואביעד ואבא
אה וגם יהלי כאן.
יצאתי לאט משק השינה, נעלתי את הנעליים והסתכלתי סביבי
הנוף היה יפה מגובה זה, סביבנו מדבר צחיח ונוף למרחקים.
ראיתי שכולם גם מתאוששים ומתארגנים
מוסטפא כבר הכין חביתות לכולם והתה המתוק הטעים כבר רתח בקומקום.
אכלנו ארוחת בוקר ויצאנו לדרך רעננים ועם כוחות מחודשים.
אבא שוחח עם מוסטפא ואמר לו כבדרך אגב שישנה קבוצה נוספת שיצאה לדרך יום לפנינו ושאל אם הוא ראה אותם יוצאים או יודע לזהות לפי העקבות בשביל היכן הם נמצאים.
מוסטפא אמר שלפי הסימנים על השביל הוא רואה שיש קבוצה שמקדימה אותנו בכמה שעות ואם נלך מהר יותר אולי נצליח להגיע אליהם.
הכנסתי את היד לכיס ומיששתי את הנייר שעליו הדפסתי את מפת האוצר, זה עדיין כאן.
אבל איך נדע לפענח את הסמלים האלו במפה, חבל שדוביק לא איתנו, הוא בטוח היה מצליח.
ואולי דוביק בסכנה גדולה, המחשבות לא עזבו אותי וכל הדרך הייתי מוטרד, כנראה שיעל שמה לב והתקרבה אלי. "איך ישנת?" שאלה "כמו בול עץ" עניתי
היינו כל כך עייפים אתמול שנרדמנו תוך שנייה, אמרתי, אני אפילו לא זוכר איפה ואיך נרדמתי, הנחתי את הראש והתחלתי לנחור.
"כן", ענתה יעל, אפילו אני, ששונאת לישון בשטח ועוד בשק שינה נרדמתי כאילו אני במלון חמישה כוכבים.
"אני מקווה שהכול ייפתר ונמצא את האוצר ואת דוביק". אמרה יעל
"אני בטוח" אמרתי, הטובים תמיד מנצחים בסוף "
"צחקנו" רציתי שנמשיך ככה ללכת עוד, אבל אז יהלי קרא ליעל
"הי יעל, בואי רגע", הוא אמר
יעל חייכה אלי והאיצה צעדיה לעבר יהלי
אני התבאסתי.
המשכנו לצעוד כך במדבר במשך כמה שעות, הרגליים כבר כאבו לנו והתחיל להיות מאוד חם,
"עוד קילומטר יש בוסתן, נעצור שם לנוח קצת". אמר מוסטפא.
לאחר עוד 10 דקות של הליכה הגענו לבוסתן מוקף בגדר, בבוסתן היו תפוחי עץ אדומים קטנים ובאר מים.
מוסטפא פתח את השער, הכניס שטר כסף לתיבה קטנה ואמר: "זה בסדר, אתם יכולים לקטוף לכם תפוחים ולשתות מים"
התפוחים למרות גודלם הקטן היו מתוקים וטעימים והמים מהבאר היו קרים וצוננים.
אבא סימן לי לבוא לשבת לידו, התיישבתי לידו על הקרקע ונשענתי על אחד העצים שעמדו שם.
אתה יכול להראות לי שוב את צילום מפת האוצר, ביקש אבא, הוצאתי מהכיס את הצילום המקופל ונתתי לו, אבא הסתכל על המפה ובחן אותה מקרוב
יהלי בא לעברנו, התיישב וביקש מאבא אם אפשר גם להסתכל על המפה, אבא העביר לו את הצילום.
יהלי לקח את המפה הרים אותה למעלה והסתכל אל מול השמש, כשהמפה הייתה בזווית מסוימת מול השמש נגלה אליי משהו מהמקום בו ישבתי.
"יהלי, אל תזוז" אמרתי וקמתי בקפיצה, יהלי נבהל ושאל בלחץ מה קרה? זה עקרב? נחש? מה יש עלי?
שום דבר, עניתי, ראיתי משהו במפה בזווית שהרמת אותה, תחזיק אותה מול השמש כמו מקודם, אמרתי לו. אבא, אביעד ויעל ששמעו את השיחה בינינו באו לראות מה ראיתי, תסתכלו כאן, אמרתי להם.
בזווית בה המפה הייתה מול השמש ראינו השתקפות של כתב ראי הפוך, התקרבנו עוד, אבא אמר כתוב כאן משפט בארמית. "עַד דִּי הִתְגְּזֶרֶת אֶבֶן דִּי-לָא בִידַיִן" מה זה אומר שאלתי? אבא משך כפתיו
לפתע אמר אביעד, אני יודע מה זה אומר, זה חלק מהדרשה שלי בבר מצוה, זה מחזון דניאל, הפירוש זה "עַד שֶׁנִּכְרְתָה אֶבֶן שֶׁלֹּא בְיָדַייִם", מזל שהרבי התעקש שאלמד זאת בארמית וגם הסביר לי את הפירוש.
אבל מה זה אומר שאלתי?
כרגע שום דבר, אמר אבא, אבל זה עוד פיסת מידע שאולי תהיה שימושית בפתרון החידה בהמשך.
אחרי מנוחה קצרה ואגירת כוחות מחודשים המשכנו בהליכה, מוסטפא הלך בראש ואנחנו אחריו, יעל צעדה ליד יהלי, אני ואביעד מאחוריהם ואבא אחרון, המאסף.
מוסטפא עצר לפתע כיסה את פניו בכאפייה בצבע שחור לבן ואמר לנו: "סופת חול חזקה מתקרבת, כדאי שתגנו על הפנים", לא עבר זמן רב והחלו פתאום רוחות צד חזקות שגרמו לחול כאילו להתרומם מהקרקע ולעוף לעברינו במהירות עצומה.
ניסינו להגן על הפנים עם הידיים, אך דבר לא עזר, החול פגע בנו בעוצמה רבה ושרט את העור.
לא ניתן היה לראות מטר קדימה והעיניים צרבו מהחול, אבא אמר לנו לעצור במקום ולא להתקדם עד שהסופה תיחלש ותהיה ראות טובה יותר, עמדנו במקום, עצמנו עיניים והגנו על פנינו מפני החול.
אחרי מספר דקות שהרגישו כמו נצח סופת החול פסקה ברגע וכל האובך התפוגג
"זה המדבר" אמר אבא, "לא ניתן לחזות בו שום דבר", הסתכלתי על החבורה, היינו מכוסים חול מכף רגל עד ראש, אביעד החל להתנער ולנקות עם הידיים את הבגדים, כולנו עשינו כמוהו.
לאחר שניקינו את עצמנו והתאוששנו מסופת החול המשכנו להתקדם במעלה ההר עד שהגענו לסלע גדול, הסלע עמד בזווית מוזרה שנראה כאילו נפל מהשמיים ונתקע על ההר בזווית לא אפשרית, צבעו הכתום של הסלע לא השתלב בצבעי ההר החום צהוב ונראה שהסלע לא הגיע בצורה טבעית להר סיני.
"מה זה?" שאלתי את אבא והצבעתי על הסלע הגדול שהיה מולנו
"זה סלע משה" אמר אבא
"מה, זה הסלע שמשה רבינו הכה בו עם המטה ויצאו מים?" שאל יהלי
"כך טוענים", אמר אבא "בואו תראו", אמר והתקדם לנקודה אחורית נסתרת בסלע, הלכנו אחריו סקרנים, אתם רואים את זה, אבא הצביע על זרזיף דק של מים שנובעים מהסלע.
בזכות זה הסלע זכה לשם "סלע משה".
"וואו אמרה יעל, אפשר לשתות מהמים האלו?"
אבא הנהן, יש הטוענים שאלו מים קדושים, יעל שתתה בעזרת היד וניקתה את הפנים מכל החול,
לאחר שהרטבנו את פנינו החול המדברי שהיה דבוק להם הפך לבוץ חום אדמדם ונראינו כמו בני שבט ההימבה בנמיביה שבאפריקה שמורחים את גופם בשומן עזים ועפר שיוצר צבע אדום להגנה מחום המדבר, יהלי הוציא מתיקו מגבונים, מזל שאימא התעקשה שאקח איתי את המגבונים.
חיסלנו את חבילת המגבונים וניקינו את גופינו מכל הבוץ, יעל אמרה שכשנחזור היא הולכת אישית להודות לאימא של יהלי על המגבונים, צחקנו.
לפתע אמר אביעד "עַד דִּי הִתְגְּזֶרֶת אֶבֶן דִּי-לָא בִידַיִן"
מה קרה אביעד? שאלתי
הסלע הזה, הוא מתאים לפסוק בארמית מהמפה עַד שֶׁנִּכְרְתָה אֶבֶן שֶׁלֹּא בְיָדַיִים, פירוש המשפט הוא שהסלע הונח פה בדרך לא טבעית, הסלע הזה לא משתלב בהר, הוא נראה כאילו נפל מהשמיים, זה מתאים בול.
הוצאתי את המפה והתבוננו בה שוב, ניסינו להסתכל מול השמש אולי יש עוד משפטים סמויים, אך לא ראינו דבר. אולי הסלע הוא סימן דרך במסלול אמרתי.
לפתע מוסטפא קרא לאבא ולי "שאלתם על קבוצה אחרת שמטיילת על ההר, נכון?"
"כן" עניתי "הם יצאו לפנינו בכמה שעות"
"אני רואה סימנים שהם עצרו פה לפנינו לא מזמן, הם יצאו אולי שעה לפני שהגענו לכאן.
לפי הסימנים כאן, מוסטפא הצביע על טביעות רגליים שהיו בקרקע, "נראה שהם שלושה גברים בוגרים, אחד מהם צולע או גורר רגל".
"הם ירדו פה בפיצול מהשביל הראשי ועברו לדרך צדדית" אמר מוסטפא והצביע על דרך משובשת ותלולה מימין לסלע.
קראתי לכולם וחזרתי על מה שמוסטפא אמר לאבא ולי
"הם בטח ירו לו ברגל כשהוא לא הסכים לעזור להם לפענח את המפה, בגלל זה הוא צולע" אמר אביעד.
"לדעתי, אנחנו צריכים ללכת מהשביל הזה בעקבותיהם" אמרתי "כנראה המשפט במפה מסמן פיצול או משהו כזה ודוביק פענח את זה ולכן ירד מהשביל".
"אני מסכימה עם תומר" אמרה יעל, יהלי שהיה גם הוא כבר בענייניים הנהן בהסכמה.
אמרתי למוסטפא, נלך אחריהם בשביל הצדדי, אנחנו חייבים להגיע אליהם כמה שיותר מהר.
מוסטפא סימן לשלילה עם ידו "אני לא יורד מהשביל הראשי. בהר הגבוה אסור לסטות מהשביל הראשי, השבילים הצדדיים מסוכנים מאוד, כל האמיצים וההרפתקנים שירדו מהשביל הראשי לא חזרו אף פעם"
"אנחנו נלך לבדנו מהשביל הצדדי" הכרזתי
הסתכלתי על יעל, אביעד ויהלי, הם נראו מפוחדים ולא ששים ללכת מהשביל, העפתי מבט חטוף על השביל, הוא באמת נראה מפחיד, תלול וצר, היינו כבר בגובה רב ומעידה קטנה יכולה להוביל לנפילה מצוק של מאות מטרים למטה.
הביטחון שהיה לי מקודם התחיל להתערער וכבר לא הייתי בטוח כל כך שכדאי שנלך מהשביל המפחיד הזה, אבל מצד שני דוביק שם בגללי והוא פצוע ומאוים.
אבא אמר "זה מסוכן מידי, בתור מבוגר אחראי אני לא מסכים שתלכו מהשביל הזה, אתם תמשיכו עם מוסטפא מהשביל הראשי ואני אלך מהשביל הזה ואנסה להגיע לדוביק.
אני מדריך טיולים, עברתי הכשרות רבות והלכתי בדרכים יותר מסוכנות מזו".
"אני בא איתך" אמרתי מיד, לא יודע מאיפה הגיע אלי האומץ הזה, אבל לא הייתי מוכן לעזוב את אבא שימשיך לבד בשביל המסוכן הזה וגם, מה יקרה כשיפגוש את דוביק והחוטפים, לפי מה שמוסטפא אמר הם שלושה כולל דוביק, זה אומר שיש שני חוטפים, אבא לא יוכל להתמודד מולם לבד.
"אני הולך לבד" הכריז אבא "אתה ממשיך עם החברים בשביל הראשי, אני אפגוש אתכם בערב"
"או שאני בא איתך או שאני חוזר למטה" אמרתי לאבא, "אני לא משאיר אותך לבד"
"זה לא נתון לוויכוח, תומר" אמר אבא "אני הולך לבד, נקודה"
2.3. מתפצלים בשבילים
"תיזהר פה", אמר לי אבא כשהגענו לעיקול
"אם אימא תדע איפה אתה נמצא היא תהרוג אותי" אמר
לאחר שאבא אמר שזה לא ניתן לוויכוח, אמרתי לו שאני לא משאיר אותו לבד ולא משנה מה
לבסוף נפלה ההכרעה
התפצלנו לשתי קבוצות: אביעד, יעל ויהלי יחד עם מוסטפא ממשיכים בשביל הראשי
אני ואבא, בשביל הצדדי בעקבות דוביק והחוטפים במעלה ההר.
מוסטפא ואבא סיכמו ביניהם על נקודת ציון בשביל הראשי שבה ניפגש בערב ובה נעשה את חניית הלילה. לאחר מכן אבא ואני התחלנו להתקדם לעבר השביל הצר כשיעל קראה לי פתאום, היא סימנה לי לבוא, התקרבתי אליה, היא נתנה לי יד ולקחה אותי הצידה
"הפגנת אומץ ומסירות" אמרה ולפני שהספקתי להגיד משהו נתנה לי נשיקה על הלחי.
ניסיתי להגיד משהו, אבל לא יצא לי קול מהגרון "תשמור על עצמך" אמרה יעל וחזרה לעמוד על יד יהלי ואביעד, רציתי להגיד תודה אבל יצאה לי מין הבהרה לא ברורה "אאאאודהה", מספיק קרוב, חשבתי.

2.4. דוביק או מנדי?
התקדמנו בקצב מהיר, אבא דילג במקצועיות בין הסלעים ומידי פעם נתן לי יד בשביל לעזור לי לעבור מכשולים קשים. פעם אחת כמעט נפלתי, אבל הצלחתי לאזן את עצמי ולמנוע נפילה כואבת על סלע חד שעמד בזווית מאיימת.
אבא שאל שאלות נוספות על מנדי ודוביק ועל מה שקרה באותו בוקר בביתו של מנדי.
סיפרתי לאבא בפירוט על הבית הגדול והמשרתים, סיפרתי על החדר הגדול שבו מנדי ישב שהיו בו הרבה ספרים וחפצי אמנות.
אבא שאל על טיב היחסים בין מנדי לדוביק, אם נראה שהם חברים או אויבים?
אבא ירד לפרטים ושאל מה בדיוק מנדי אמר לדוביק כשהוא ראה את המפה?
עניתי, ממה שזכרתי: "כשנכנסנו מנדי שאל את דוביק במה זכה שהוא בא לבקר אותו והוסיף שהם לא התראו כבר שלוש שנים"
"זה מעניין" אמר אבא, שמת לב לעוד משהו, אולי טון הדיבור או הבעות פנים מיוחדות.
"לא, עניתי", מנדי מאוד התרגש ואמר שבמפה הזאת יש סימנים חדשים שמשנים את כיוון החיפוש מהפירמידות להר הגבוה.
מנדי המשיך וקבע שהמפתח לאוצר הוא הר סיני ושם נמצא האוצר בניגוד למה שידעו וחיפשו עד כה.
לאחר מכן הוא הרים את הטלפון אמר משפט שלא הצלחנו לשמוע ואז נכנסו הבריונים.
מה עשו הבריונים? שאל אבא
"הם קשרו לנו את העיניים וגררו אותנו בכוח לרכב", עניתי
אה, ועוד משהו חשוב, אמרתי מאמץ את זכרוני, בזמן שגררו אותנו שמענו את מנדי אומר: הקדשתי את כל חיי לחיפוש מפת האוצר, האוצר הזה שלי, לא אתן לאף אחד לקחת אותו ממני".
"אני מבין" אמר אבא והמשיך בשאלות
"כשהכניסו אתכם לרכב, דוביק היה אתכם?"
"לא יכולנו לדעת" אמרתי
"העיניים שלנו היו מכוסות ומרוב פחד אף אחד לא דיבר אז לא שמענו אותו וכמובן לא יכולנו לראות"
"ובמחסן אמרת שהוא לא היה אתכם, נכון?" המשיך אבא
"נכון, כשהצלחנו להשתחרר ולפתוח את המחסן הוא לא היה שם, חיפשנו אותו בכל מקום".
"אז אתה חושב שאותו לקחו למקום אחר?" שאל אבא
"כן, הם הכריחו אותו לנסוע איתם לסיני ולמצוא בשבילם את האוצר, הם חטפו אותו"
אבא כיווץ קצת את המצח, כך הוא עושה כשהוא חושב. "ממה שתיארת אפשר לפרש את זה גם אחרת" אמר. אולי דוביק לא כזה תמים.
ועדיין היו מספר דברים פתוחים שהטרידו אותי ולא הסתדרו, אולי אם אשתף את אבא הוא יוכל לעזור בפתרון והרכבת הפאזל.
"יש עוד משהו", אמרתי לאבא
"כן?" אמר אבא
באותו היום בו מצאתי את כתב הסתרים בתיק, התקשר אלינו הביתה מישהו בבוקר שידע את שמי ואמר שיש בידי משהו ששייך לו.
באותו זמן בכלל לא ידעתי על מפת האוצר, אמרתי לו שזאת טעות במספר וניתקתי, מאז לא שמעתי ממנו יותר"
"איך באמת הגיעה מפת האוצר לתיק שלך?" שאל אבא
"אין לי מושג" אמרתי
"פעם ראשונה נתקלתי בה בתיק בשיעור האחרון לפני היציאה לחופש, אולי זה היה שם כמה ימים לפני, אני לא יודע"
"תנסה להיזכר איפה היית עם התיק, תומר" אמר אבא
"יכול להיות שהנחת אותו באיזה מקום ומישהו שתל את זה שם?"
"ביום בו מצאתי את המפה הייתי בבית ספר ומשם חזרתי עם אביעד הביתה לשמור על אורי, התיק היה איתי כל הזמן.
יום קודם הייתי בבית ספר, אחר כך אני ואביעד הלכנו לספורטק לשחק כדורסל, התיקים שלנו היו לידינו"
"ויום קודם?" שאל אבא
"הייתי בבית ספר ואז הלכנו אני, אביעד ויעל, אני כבר לא זוכר לאן.
עשינו משהו בוודאות, אבל אני לא מצליח להיזכר איפה היינו. כשנחזור אני אשאל אותם איפה היינו".
"טוב, אמר אבא"
"יכול להיות שכשנדע איך המפה הגיעה לתיק שלך נתקדם עוד צעד בפתרון"

2.5. מפגש בלתי צפוי
יורד לו מלא דם! יעל, תביאי את ערכת העזרה ראשונה מהתיק, אני בינתיים אשטוף את הפצע עם מים. קדימה יעל, תביאי את הערכה, אני צריך תחבושת לעצור את הדימום.
זה לא כאן, יהלי, הערכה כנראה בתיק של תומר או של עודד, אני לא מוצאת את זה.
תביאי חולצה או חתיכת בד מהתיק, אני חייב לעצור את הדימום.
יש לי בנדנה, זה בסדר? שאלה יעל
כן, זה מצוין, בערב כשנפגוש את תומר ועודד נחטא את הפצע עם אלכוהול ונבצע חבישה עם תחבושת.
אביעד, שכב עם עיניים פתוחות וכיווץ את אגרופיו על מנת להתגבר על הכאב בזמן שיהלי חבש לו את הפצע, אני כבר מסיים את החבישה אמר יהלי, אל תדאג, עברתי קורס מדריכי עזרה ראשונה במגן דוד אדום.
לאחר שיהלי סיים לחבוש את רגלו של אביעד והדימום נעצר, אביעד לקח שלוק ארוך מבקבוק המים שיעל נתנה לו ונרגע קצת.
הוא הסתכל על רגלו שבנדנת בד בצבע ורוד עם לבבות מעטרת אותה וטיפות דם יבשות סביבה, הולם אותך, אמר יהלי בחצי צחוק. כן זה הצבע האהוב עלי, אמר אביעד תוך ניסיון להתרומם לישיבה..
יאללה, בואו נמשיך ללכת, אמר אביעד והושיט את ידו קדימה לכיוון יהלי על מנת שיעזור לו לקום.
מה פתאום ללכת, אמר יהלי, איך תוכל ללכת עם רגל פצועה? אנחנו צריכים להזעיק עזרה.
"שום עזרה", אמר אביעד, אנחנו חייבים להגיע לנקודת המפגש בערב עם תומר ועודד, תעזור לי לקום, אמר.
איפה מוסטפא, שאלה פתאום יעל?
באמת מאז שהסלע נפל ופגע באביעד לא ראיתי אותו.
"הסלע לא נפל" אמר אביעד לפתע
כאשר שמעתי את רעש הסלעים המדרדרים מלמעלה, הבטתי למעלה ההר והספקתי לשנייה לראות דמויות עומדות למעלה ואז פגע בי הסלע בעוצמה חזקה ברגל, לאחר מכן כששכבתי על הרצפה נאנק מכאבים והרמתי את מבטי לאותו מקום, הדמויות כבר נעלמו.
אתה חושב שאלו הבריונים שחטפו את דוביק דרדרו עלינו את הסלעים בכוונה? שאלה יעל
"אני בטוח בזה, אמר אביעד, ראיתי אותם עומדים שם, הם כנראה מנסים לפגוע בנו".
"אבל איך הם יודעים מי אנחנו? הם בכלל לא יודעים שיצאו לחפש אותם", אמר יהלי.
"יש בזה משהו" אמרה יעל, "איך הם יודעים שאנחנו בעקבותיהם? ואיפה מוסטפא נעלם ? משהו לא ברור קורה כאן על ההר".
"נכון", אמר אביעד, "בגלל זה חייבים להתקדם ולהגיע לנקודת המפגש, אנחנו חייבים לשתף את תומר ועודד, אני מקווה שהם בסדר והבריונים לא פגעו גם בהם".
"מוסטפא, מוסטפא" קרא יהלי
אין זכר ממנו אמר לאחר שהסתכל לכל הכיוונים.
מה נעשה עכשיו? שאלה יעל
בואו נחזור לסלע משה, אמר יהלי, אתם תמתינו שם ואני ארוץ לנקודת המפגש הבאה ואגיד לתומר ועודד שאנחנו כאן, עודד כבר בטח ידע מה לעשות ואיך להזעיק עזרה.
יהלי סחב את אביעד על הגב ויעל סחבה את התיקים של כולם.
2.6 הגענו לנקודת המפגש
"תיזהר פה מהעיקול תומר, האבנים פה קצת מחליקות, אנחנו כבר קרובים לפיצול עם השביל הראשי ולנקודת המפגש שקבענו."
"אין שום זכר מדוביק", אמרתי מאוכזב, הייתי בטוח שנפגוש אותו בשביל הזה ואני יוכיח לאבא שדוביק הוא הטוב בסיפור הזה ולא הוא זה שגנב את המפה וחטף אותנו.
"קשה לי להאמין שמישהו צולע או פצוע יכול היה ללכת בדרך הזאת" אמר אבא "כנראה מוסטפא טעה, אולי הוא לא כזה גשש טוב כמו שמוחמד אמר".
"הם כבר צריכים להיות בנקודת המפגש, השביל הראשי הרבה יותר מהיר וקצר מהדרך שאנחנו עשינו, כשנפגוש אותם נראה אם הם נתקלו בעכבות נוספות מדוביק והבריונים".
הגענו לנקודת המפגש כאשר ירד הערב, השמש שקעה לה לאיטה באופק, צליל חלש של חליל נשמע במעומם, ככל שהתקרבנו לנקודת המפגש הצליל התחזק עד אשר הגענו למקום וראינו רועה צאן צעיר יושב על אבן ומחלל בחליל עץ, סביבו היו מספר עיזים שליקטו עשב וקוצים ושתו ממאגר המים.
כשרועה הצאן הבחין בנו הפסיק נגינתו והסתכל עלינו מתקרבים לעברו, העיזים זזו באי נוחות כשחלפנו לידן.
"סאלאם עליכום", בירך אבא את רועה הצאן. "עליכום סאלאם" ענה רועה הצאן וחזר לחלל בחליל.
אני לא רואה אותם, אמרתי לאבא. אתה בטוח שזאת הנקודה שקבעתם למפגש? שאלתי
כן, אמר אבא, זה המקום, גולת אל אזרק, מוזר שהם עדיין לא הגיעו.
נחכה להם כאן, אמר אבא
התיישבנו ליד מאגר המים, סביבנו עצי פרי ונוף משכר תנכי קדום.
אימא הייתה מתעלפת מהנוף כאן, אבא אמר, היא לא הייתה מפסיקה לצלם.
הוצאתי את המפה וניסינו לפענח סימנים נוספים, לפתע שמעתי רשרוש מאחורי גבי, הסתובבתי וראיתי את רועה הצאן עומד מאחורינו, הוא הצביע על סימן במפה ואמר אובליסק, "מה?" אמרנו שנינו מופתעים. " אובליסק" רועה הצאן אמר שוב. "שו הדא?" מה זה? שאל אבא את רועה הצאן בערבית, אבל לפני שרועה הצאן הספיק לענות שמענו צעקה מרחוק תומר!, תומר!
קמנו ממקום מושבנו וראינו את יהלי רץ לכיווננו לבדו על השביל.
"משהו קרה" אבא אמר, קיפלתי את המפה, שמתי בכיס ורצנו לכיוון יהלי, רועה הצאן נשאר לעמוד מאחור.
מה קרה? שאלנו את יהלי כאשר נפגשנו.
אביעד נפצע, אמר יהלי מתנשף, הוא נפגע ממפולת סלעים בהר ומוסטפא נעלם.
מה קרה לאביעד? שאל אבא
הוא נפצע ברגל, חבשתי את הפצע, אבל כנראה שהיא נשברה גם, הוא אמר שראה מישהו מדרדר את הסלעים לפני שנפגע.
ומוסטפא? שאל אבא
אחרי המפולת לא מצאנו אותו.
איפה אביעד ויעל עכשיו? המשיך אבא
השארתי אותם ליד סלע משה ורצתי לכאן להודיע לכם.

2.6. הענייניים מסתבכים
יעל ישבה ומיררה בבכי, אביעד ניסה לנחם אותה : "יהלי בטח כבר הגיע לתומר ועודד, הם בדרכם לכאן. הכול יהיה בסדר". אך את יעל זה לא הרגיע.
"שלום לכם", נשמע קול מאחור, יעל ואביעד סובבו את מבטם למקום ממנו בקע הקול ועיניהם נפערו בפליאה.
"מה קרה לך אביעד?"
"פגע בי סלע שהדרדר מההר, נפצעתי ברגל, אבל אני בסדר" ענה אביעד
"איפה השאר? הם לא אתכם?"
לא, התפצלנו. תומר ועודד המשיכו בשביל אחד ואנחנו בשני, קבענו נקודת מפגש, אבל
אחרי שנפצעתי אנחנו חזרנו לכאן ויהלי רץ לנקודת המפגש להזעיק עזרה.
מה אתם עושים כאן? שאלה יעל
"אספר לכם הכל אחרי שנמצא את שאר החבורה" אמרה אימא, "כרגע אנחנו חייבים לחפש אותם כי הם בסכנה.
מנשה, מפקד תחנת המשטרה צעק במכשיר הקשר לשלוח מסוק לחילוץ ואמר לאחד השוטרים להישאר עם אביעד עד שהמסוק יגיע ויפנה אותו לקבלת טיפול רפואי.
היכן התפצלתם? שאל מנשה, יעל הצביעה על השביל התלול בו הלכנו אני ואבא. תומר ועודד הלכו בשביל הזה ואנחנו המשכנו בשביל הראשי.
אימא הסתכלה על השביל התלול במבט דואג, מנשה ששם לב למבט של אימא אמר אל תדאגי דפנה, אנחנו נמצא אותם.
צורי, בקשי ורומן אתם תלכו בשביל הזה, אמר מנשה והצביע על השביל בו הלכנו אני ואבא.
צורי אתה מפקד החוליה, תהיו בהאזנה בקשר ותדווחו על כל דבר.
כן המפקד, אמר צורי והשוטרים החלו להתקדם ולטפס בשביל התלול.
דפנה, אורי ויעל אתם בואו איתי.
2.7. איפה אביעד ויעל
"הם היו כאן", הצביע יהלי על נקודה שוממה ליד הסלע, לאן הם יכלו ללכת?
אביעד פצוע ברגל, בקושי לכאן הגענו. אני לא מבין, מלמל יהלי.
"אל תדאג", אמר אבא במטרה להרגיע את יהלי, אנחנו נמצא אותם.
התיישבתי מיואש על אבן קטנה צמודה לסלע וחשבתי לעצמי: דוביק פצוע ובסכנה, אביעד ויעל נעלמו ואין לנו שום קצה חוט לפתרון המפה. פתאום משכה את עיני חריטה על הסלע ליד המקום בו ישבתי,
התקרבתי לסלע מיששתי עם ידי את הסמל והרגשתי כי הסמל בולט מעט החוצה, הפעלתי קצת לחץ עם היד והסמל נלחץ פנימה, פתאום נשמעה חריקה חזקה ואבן ענקית התגלגלה באיטיות הצידה וחשפה מערה סודית. אבא ויהלי שמעו את החריקה ובאו מהר למקום, עמדנו שלושתנו נפעמים ומתרגשים מהמראה שנגלה לעינינו, מצאנו את הכניסה למערת האוצר אמרתי.
המערה הייתה חשוכה וריח טחב נוראי בקע ממנה, היא הייתה סגורה אלפי שנים ונפש חיה לא נכנסה פנימה, הוצאנו את הפנסים מהתיקים והצצנו פנימה.
המערה הייתה גדולה יחסית, התקרה הייתה גבוהה וקמורה, על הקירות היו ציורי קיר וסמלים משונים עמוד אבן צר וארוך שבקצה העליון פירמידה בצורת חץ במרכז המערה, מימינו עמדה תיבה גדולה מאובקת וחלודה, כנראה בה שוכנים התכשיטים והזהב.
הסתובבנו בתוך המערה נפעמים ומתרגשים, קורי עכביש נדבקו לפנינו, אך דבר לא עניין אותנו כרגע, אנחנו מצאנו את מערת האוצר, אלפי שנים ארכיאולוגים מחפשים את המערה והנה אנחנו בתוכה עכשיו. "אל תיגעו בכלום" אמר אבא, לפעמים במערות כאלו יש כל מיני מלכודות מפני גנבי אוצרות.
"אתה חושב שהאוצר נמצא בתיבה?" שאלתי את אבא
"אני חושב שהמצרים הקדמונים היו מתוחכמים יותר אמר אבא
"תודה לכם" פתאום נשמע קול מאחור, הסתובבתי וראיתי את דוביק עם שני הבריונים עומדים ומכוונים אקדחים לעברינו.
"אנחנו נמשיך מכאן", אמר דוביק, תיקשרו אותם, אמר לבריונים.
אני לא מבין, אמרתי
אבל מנדי חטף אותך וירו לך ברגל.
דוביק חייך, אז בסופו של דבר הצלחנו להפיל אתכם בפח והתוכנית שלנו עבדה.
איזה תוכנית? שאלתי ומי עוד מעורב בזה?
דוביק צחק, איך אתה חושב הגיעה מפת האוצר לילקוט שלך?

2.8. החידה נפתרת
ביום בו באת עם אמך לפגישה אצלי הגיעו למוזיאון הפריטים מאוסף נשיא מצרים.
מפת האוצר של מלך פרעה השלישי הייתה גם כן בין הפריטים השמורים. מכיוון שאני מומחה לאומנות מצרית קראו לי לבוא לראות את החפצים ולאשר את מקוריותם לפני שהמוזיאון יקבל אחריות עליהם.
הכנתי מבעוד מועד נייר פפירוס דומה בצורתו למפה המקורית ומבלי ששמו לב החלפתי בין השניים בזמן שבחנתי את החפצים.
האתגר היה להוציא את המפה מהמוזיאון מבלי שיחשדו בכך, התוכנית המקורית שלי הייתה מאוד מסובכת ומסוכנת אך כאשר אמך ואתה הגעתם אליי לפגישה עלה רעיון מקורי בראשי, מי יחשוד בילקוט בית ספר של ילד אז הטמנתי את המפה בילקוט שלך.
"אז אתה התקשרת אלי הביתה ואמרת שיש אצלי משהו ששייך לך?" שאלתי
כן, ענה דוביק, אבל ניתקת לי את הטלפון והתחלתי לחשוב על דרך יצירתית יותר להחזיר את המפה, אבל אז כמו בהזמנה צצת אצלי במשרד עם המפה בכבודה ובעצמה.
והחטיפה אצל מנדי? שאלתי
זה היה מתוכנן, אמר דוביק
ביימנו חטיפה בשביל להפחיד אתכם שתרדו מכל העניין, אבל אתם ילדים עקשנים, לא ויתרתם.
"אז מנדי שותף שלך?" שאלתי
"בוודאי", אמר דוביק
מנדי ואני כבר שנים חוקרים יחד את תרבות מצריים ומנסים לשים ידינו על המפה, הכל היה מתוכנן, רק שאתם הייתם צריכים להיבהל ולעזוב אותנו למצוא את האוצר.
ואיפה יעל ואביעד שאלתי?
מה עשיתם להם?
לא ראיתי אותם, אבל כשאפגוש אותם גם מהם אפטר, אמר דוביק בחיוך.

2.9. דוביק גונב את האוצר
דוביק והבריונים הוציאו מהמערה את תיבת האוצר שהייתה נעולה למורת רוחו של דוביק
ואז אמר לבריונים תכניסו אותם למערה, הבריונים תפסו אותנו וגררו אותנו לתוך המערה, דוביק אמר "אני מצטער, ניסיתי למנוע מכם לבוא אחרי אבל אתם עקשנים, הייתם צריכים לוותר אחרי שהכנסנו אתכם למחסן, אתם אמיצים מדי, אבל האוצר חשוב לי יותר"
לפני שהספקנו להגיד משהו דוביק לחץ על הלחצן הסודי שגיליתי והאבן הסתובבה וכלאה אותנו בתוך המערה.
זהו, אנחנו אבודים חשבתי, אף אחד לא ידע שאנחנו כאן ונישאר כאן לנצח.

לאחר כשעה ארוכה בה ישבנו במערה בחושך מוחלט וניסינו לחשוב על רעיון כיצד להיחלץ ולהזיז את הסלע שחוסם את הכניסה, אבא אמר לפתע "אובליסק” , עכשיו הבנתי למה רועה הצאן התכוון. תומר תעביר לי את המפה
אבא הוציא את הפנס מכיס מכנסיו והעיר באור חלש את המערה
קמתי, הוצאתי מכיסי את המפה ונתתי לאבא, אבא הסתכל על המפה מספר שניות ואז הרים את עיניו הסתכל עלי ועל יהלי ואמר: אובליסק הוא עמוד אבן צר וגבוה בצורת פירמידה שהוקם בהקשר לפולחן השמש, האובליסק מסמל את האל רע והמצרים האמינו שהמבנה הוא קרן שמש שהתאבנה.
אבא העיר עם הפנס על העמוד הצר והגבוה במרכז המערה ואמר 'מחט קלאופטרה', האובליסק המפורסם ביותר בעולם.
האובליסק או מחט קלאופטרה כפי שאבא כינה אותו עמד באמצע המערה, כתובות וסימנים רבים בכתב חרטומים היו חרוטים עליו, קצהו היה צר וחד ועליו היה מונח כדור מזהב.
יהלי קירב את ידו לכדור הזהב, כשאבא שם לב הוא ניסה לעצור את יהלי וצעק "יהלי אל תיגע בכדור", אך זה היה מאוחר מידי. ברגע שהיד של יהלי נגעה בכדור הוא נפל מחוד הפירמידה לקרקע והעמוד השמיע קול חריקה חלוד וחזק וצלע אחת שלו נפתחה וחשפה את פנים האובליסק.
האובליסק היה חלול בניגוד למה שניתן היה לחשוב ממראהו היצוק והעבה.
הזזנו את הצלע הפתוחה וראינו שבפנים ישנו כפתור קטן בדומה לכפתור שפתח את המערה.
אך יחד עם פתיחת האובליסק התקרה החלה לרדת לכיוון הקרקע, אבק רב התפזר ושברי סלעים נפלו מלמעלה.
אבא לחץ על הכפתור שהיה בתוך האובליסק הפתוח, דלת סתרים קטנה בחלק האחורי של המערה נפתחה ואנו רצנו מהר ונכנסו פנימה לפני שהתקרה תמחץ אותנו

בפנים ראינו את האוצר השמור, תיבות ענקיות מעץ עמוסות בתכשיטים ומטבעות זהב, התבוננו כלא מאמינים, בחיים לא ראינו כזה עושר, נזכרתי בסרטים בהם שודדי הים מוצאים אוצר נעלם, יהלי נשכב בצחוק בתוך אחת התיבות וכיסה עצמו במטבעות זהב, אך פתאום קפץ בצעקה וזינק החוצה.
אבא ואני מיד באנו לראות מה קרה ליהלי.
יהלי עמד קפוא וחיוור והצביע אל עבר התיבה ללא יכולת לדבר.
בתחתית התיבה שכבה מומיה משומרת שפניה חשופים ושיניה רקובות ושחורות ובחורי עיניה יש מטבעות זהב.
המומיה החזיקה בידה תיבה קטנה סגורה מזהב מעוטרת בציורים של ציפורים ואנשים קדמונים.
אבא ניסה לחלץ את התיבה מידה של המומיה, אך המומיה כמו לא מוכנה לשחרר החזיקה את התיבה חזק ולא שחררה, אבא הפעיל כוח נוסף עד שהיד התפוררה ונפלה והתיבה השתחררה.
לא נורא, היא כבר לא צריכה את היד, אמרתי בחצי חיוך, יהלי נרגע קצת וחייך לשמע דבריי.
אבא פתח את התיבה ובתוכה נחה לה פיסת פפירוס עם איורים וסימנים – סוד נוסחת החניטה אמר אבא, מצאנו את זה, זה בידינו.
עכשיו רק צריך למצוא דרך לצאת מכאן אמר יהלי
לפחות יש לנו את נוסחת החניטה, נוכל לחנוט את עצמנו וכך בעוד מאות שנים כשימצאו אותנו ידעו שאנחנו מצאנו את האוצר ראשונים, אמרתי משועשע
אבא כנראה לא אהב את ההערה שלי, כי הוא הסתכל עליי במבט זועף.
זה לא מצחיק אמר, קדימה חפשו סימנים החמצן לא יישאר כאן לנצח, אנחנו חייבים לצאת מכאן בקרוב.
הוצאתי את המפה מהכיס וניסיתי לאתר סימנים שמופיעים במפה על הקירות, יהלי ניסה ללחוץ על אבנים בולטות בקירות המערה ואבא מישש את הסלע שחסם את הכניסה.
לאחר כשעה ארוכה בה גיששנו וחיפשנו ולא מצאנו התיישבנו שלושתנו על הרצפה בשקט מוחלט, אף אחד לא פצה פיו.
יהלי שבר את השתיקה ראשון: "אנחנו תקועים פה, אף אחד גם לא יודע שאנחנו פה"
הסתכלתי על אבא כדי להתעודד, אך ראיתי במבט עיניו של אבא שהוא מסכים עם יהלי.

2.10. הפתעה בעלילה
לפתע נשמע רעש חריקה חזק, קפצנו ממקומנו ונעמדנו, הסתכלנו מהר על התקרה לראות אם גם כאן התקרה יורדת ואנו עומדים להימחץ, אך התקרה הייתה במקומה
הסלע הגדול שחסם את הכניסה התגלגל ואור חזק חדר פנימה.
עמדנו מסנוורים ולא זזנו.
"אתם מתכוונים להישאר כאן עוד הרבה?"
יצאנו מהמערה בעקבות הקול המוכר ששמענו, אבא אחז בתיבה המוזהבת, על ראשי נח כתר זהב מעוטר באבנים יקרות שכבר שכחתי שהנחתי על ראשי.
אני רואה שמצאתם את האוצר בסופו של דבר, אמרה אימא
איך מצאתם אותנו שאלתי?
אימא התחילה לספר:
כאשר סיפרתם שדוביק נחטף משהו לא הסתדר לי, הרי הוא התקשר אליי זמן קצר אחרי שאחליף אותו בכיתת אומן, אם הוא היה נחטף ומאוים על ידי בריונים אני לא מאמינה שהדבר שהיה הכי מטריד באותו רגע היה למצוא מחליף לכיתת האומן, אני אישית הייתי מתקשרת למשטרה.
ואז למחרת בצהריים התקשר מישהו והציג את עצמו בשם מוחמד, הוא אמר שהוא חבר של אבא מסיני, הוא טען שהדליל שהיה אמור לצאת אתכם לא מצא אתכם וכנראה יצאתם עם מדריך אחר.
משהו הרגיש לי לא טוב, יותר מידי דברים לא מסתדרים.
ולבסוף בערב הגיעו שוטרים למוזיאון וחיפשו את דוביק וקשרו אותו לגניבה שהייתה, באותו רגע כבר הבנתי ונסעתי מהר למפקד תחנת המשטרה וסיפרתי לו הכל.
מסתבר שדוביק ומנדי הם פושעים בינלאומיים שעובדים יחד. לאחר הגניבה במוזיאון הותקן ציטוט על כל הטלפונים של עובדי המוזיאון ונקלטה שיחת טלפון בין מנדי לדוביק, בשיחה נשמע מנדי אומר לדוביק להביא אליו את הילדים עם המפה ושהוא כבר יפטר מהם וישיג את המפה.
מנדי נתפס בארץ ונעצר ואנחנו עלינו מיד על טיסה לאילת עם מפקד תחנת המשטרה ושוטרים נוספים על מנת לאתר אתכם ולעצור את דוביק".
אחרי שאימא סיימה פתאום שמתי לב שאביעד לא איתם.
"איפה אביעד?" שאלתי בבהלה, "הוא לא אתכם?"
אביעד בדרך לבית חולים , הרגיעה אימא, הוא שבר את הרגל ומסוק פינה אותו לבית חולים באילת.
מה לגבי דוביק שאלתי, כבר תפסתם אותו? הוא לקח את אחת מתיבות האוצר ונעל אותנו במערה, השוטרים תפסו אותו?
הם ממש עכשיו בעקבותיו, בקרוב מאוד הוא ייתפס ויגיע למקום אליו הוא שייך- לבית הכלא שם יחלוק חדר עם שותפו מנדי. אמר מנשה.
2.11. ההפתעה של דוביק
קדימה עוד קצת מגיעים, האיץ דוביק בבריונים שסחבו את התיבה, אנחנו כבר מגיעים לבוסתן, שם נפרוץ את התיבה ונאותת למנדי שישלח את המסוק לאסוף אותנו עם כל האוצר.
תניחו את זה פה הצביע דוביק על נקודה מתחת לעץ בצל
הבריונים הניחו את התיבה במקום שבו דוביק הצביע ונשכבו מותשים על הקרקע, התיבה שקלה יותר ממאה קילו, כפות ידיהם היו פצועות ומדממות מהמאמץ בסחיבת התיבה.
אל תדאגו, אשלם לכם בונוס שמן על המאמץ שעשיתם, אתם תהיו עשירים כשנצא מכאן, אמר להם דוביק בחיוך מנצח.
מאז שדוביק מצא את התיבה החיוך לא מש מפניו וכל הדרך מסלע משה לבוסתן הוא לא הפסיק לחלום על העושר הרב וחיי הנוחות שמעתה יחיה הוא גם חשב על הפרסום והכותרות שהנוסחה תעניק לו בכל העיתונים המדעיים ובקרב כל הארכיאולוגים והחוקרים, אולי אפילו יקבל פרס נובל על הממצא.
דוביק היה ברקיע השביעי ורצה כבר לפתוח את התיבה הכבדה ולהרגיש את המטבעות ויותר מזה לזכות להחזיק בנוסחת החניטה.
לאחר שהבריונים שתו מים והתאוששו מעט פקד עליהם דוביק לפרוץ את התיבה, הם ניסו בכל כוחם לפרוץ את המנעול החלוד והגדול שסגר את התיבה, הם הכו במקלות כבדים שמצאו בבוסתן אך לשווא, המנעול נותר שלם וסגור.
לאחר שכל הניסיונות עלו בתוהו, אמר דוביק לבריונים לזוז אחורה וירה במנעול עם אקדחו, המנעול התפרק ונשבר מיד.
דוביק חיכך ידיו זו בזו וחייך חיוך גדול, הוא התכופף בטקסיות ופתח באיטיות טקסית את התיבה, שני הבריונים עמדו מאחוריו וחיכו בקוצר רוח לראות את הממון הרב שנפל בחלקם.
מה???? הזדעק דוביק, איך זה ייתכן?
במקום מטבעות ותכשיטים התיבה הייתה מלאה בסלעים וברזלים חלודים.
אני לא מאמין, אמר דוביק, זה אמור היה להיות כאן.
באותו רגע השוטרים נכנסו לבוסתן עם אקדחים שלופים "זרקו את הנשק והרימו ידיים" צעקו לדוביק ולבריונים.
הבריונים שישבו מתוסכלים על הקרקע זרקו את האקדחים והרימו ידיים ואילו דוביק החל להימלט בריצה. השוטרים דלקו בעקבותיו, דוביק רץ בשביל הצר בכל המהירות מעד על אבן בולטת ונפל מטה לתהום העמוקה.
השוטרים סרקו את האזור וחיפשו אחר עקבותיו, אך ללא הצלחה, דוביק נעלם כאילו בלעה אותו האדמה.

2.12. סוף דבר
בזכות הילדים האמיצים הללו נמצאה מפת האוצר ויותר מזה נמצאה תיבת האוצר וסוד החניטה המצרי, על כך נקרא להם לבמה לקבל תעודות הערכה ומדליה על אומץ ליבם.
הקריין סיים דבריו והאולם כולו רעד ממחיאות הכפיים הסוערות של הקהל.
ראש העיר ומנשה, מפקד תחנת המשטרה עלו לבמה והקריאו את שמותינו בזה אחר זה
עלינו לבמה לקול תשואות הקהל, אביעד דידה עם הקביים כאשר גבס מלא בחתימות וציורים מעטר את רגלו.
ראש העיר לחץ את ידינו העניק לנו בזה אחר זה תעודות הוקרה ומנשה הניח על צווארנו מדליות
הקהל הרב שהגיע לטקס עמד על רגליו ובתשואות רמות כיבד את המעמד.
לאחר הטקס כאשר כולם כבר התפזרו ראיתי את יעל עומדת לבדה ומחפשת את הוריה, ניגשתי אליה ושאלתי: "רוצה מחר ללכת לסרט?"
יעל חייכה חיוך רחב ואמרה "כבר חשבתי שלעולם לא תציע".